רשות השידור עשתה מעשה, והעלתה לשידור במסגרת התוכנית “הסיפור האמיתי” את התכנית החשובה “נערי הסיפון – סיפורם של סרבני גיוס”. התכנית התיעודית הציגה את ההליך המשפטי הצבאי שנערך לסרבני המצפון ואת טענותיהם של הצדדים. לאחר מכן נערך דיון באולפן; דיון שהציג באופן מפתיע רק צד אחד של המטבע: את השוללים מכל וכל את הסירוב ואת הסרבנים. אחד המתדיינים דיבר כהורה שכול, תוך יצירת הרושם כי הוא מדבר בשם קהילה נכבדת זו (אם כי אין ספק שישנם הורים שכולים שעמדותיהם בסוגיה זו שונות). המתדיין השני (אף הוא גבר) הכריז (בגאווה) כי כלל לא צפה בתכנית עליה הגיב, וכי קרא ספר שהביא עמו.

הנקודה המעניינת ביותר ב”דיון” (החד צדדי) היתה התייחסותו של אחד המתדיינים לדבריו של שמרי, אחד הסרבנים, אשר הושמעו בתום התכנית. המתדיין התקומם בכל מאודו על כך ששמרי חס על חייה של נערה פלסטינית היפותטית, אותה כינה “קורבן”, ועל חיי ילדיה שלא באו לעולם, ולא על חייהם של ילדות וילדים יהודים הנהרגים בפיגועים רצחניים. טיפוסי הוא לסרבנים, התמרמר המתדיין הפגוע, שהם חסים על פלסטינים, ומכנים אותם קורבנות, אך לא על בנינו ובנותינו שדמם נשפך באכזריות. אופייני לסרבנים, השתמע מדבריו, שהם שוטנים את בני עמם ועיוורים למכאובם. אהבת הערבים שלהם – על חשבון אהבת ישראל.

מה מעניין? שהנערה ההיפותטית אליה התייחס שמרי היתה דווקא ישראלית, ואפילו יהודיה. אליה התייחס ואל ילדיה שלא באו לעולם. אותם כינה קורבנות של מציאות הכיבוש המתמשכת. הוא עצמו, שמרי, טען, איננו קורבן, שכן בחר לסרב ולשבת בכלא, והוא, לכן, אדון לגורלו, כלומר – אדם. קורבנות, הבהיר, הם ילד פלסטיני שנהרג ברחוב; אחיו של הילד, ששטוף שנאה יוצא לבצע פיגוע התאבדות בישראל; נערה ישראלית הנהרגת בפיגוע; ילידיה, שלא יוולדו לעולם; בן דודה, שבכאבו וכעסו מתגייס לצה”ל ומתעלל בפלסטינים במחסומים. כך אמר. ממש כך. במו אזני שמעתי, ואף זכרתי – כי הדברים היו ראויים לזכירה. אך המתדיין ברשות השידור שמע אחרת. שמע את ההיפך. והתקומם ונפגע ויצא למלחמה. (וזהו המתדיין שכן הקשיב; לא זה שקרא ספר).

הדגמה מופלאה למשמעותם של חופש הביטוי, הפתיחות להקשיב לזולת, הנכונות להתדיין, והסיכוי להדברות ציבורית של ממש בין קרעי החברה המפולגת.