הכוחנות מזרת האימה של רחבעם זאבי היתה גלויה לכל עוד לפני שידור התחקיר עליו ב”עובדה” לפני כשבועיים. גם קשריו עם עבריינים ו”עלילותיו” עם נשים היו נחלת הכלל. הטרנספר הגזעני היה מצע מפלגתו, ואת שנאתו לחוק למניעת הטרדה מינית ירק  בגלוי מעל דוכן הנואמים של הכנסת, למול מצלמות הטלוויזיה. ובכל זאת — ואולי דווקא משום כך — מסה קריטית בציבור הישראלי הצדיעה לו בהכנעה. וכשנרצח — מיד נמחלו, נשכחו ונמחקו כל ה”מבוכות”, והוא טוהר לממדי שהיד גיבור, שזכאי ל–70 בתולות ותקציב ממשלתי שמן.

כל זה התנהל ללא הפרעה, כי השלמנו. עד שקם ילד קטן וצעק — המלך עירום. ועכשיו כשצעק — קשה להמשיך להשתאות, ולשתוק, ולטהר. תודה, עמרי אסנהיים.

“מורשת גנדי” היא כוחנות חסרת מעצורים, שגדלה ומתעצמת ככל שהשתיקה מולה מעמיקה והפחדנות וההתקרנפות משתקות את “האנשים הטובים”. כיצד מנציחים את “מורשת גנדי”? על ידי התקרנפות נוכח כוחנות בריונית. כיצד נלחמים בה? על ידי שבירת קשר השתיקה, וקריאה שהמלך עירום. שוב ושוב ושוב. גם כשזה לא נעים. גם כשהמלך חזק וכוחני ועלול לנטור ולנקום. אחרת נמשיך להילחם באריות מתים ומרקיבים, כמו רחבעם זאבי, ונשאיר את הטורפים חדי השיניים מתהלכים באין מפריע.

שתי כתבותיו המאלפות של יאיר אשכנזי ב”גלריה” על התנהלותו (לכאורה) של מיכאל (מיקי) גורביץ’ בתיאטרון החאן ובסטודיו למשחק ניסן נתיב חושפות עוד כוחנות בריונית, הפעם בעולם התיאטרון, שנראה כי כולם בעולם זה יודעים עליה שנים ארוכות ואיש אינו עושה דבר. זוהי כוחנות בריונית שונה, מעודנת יותר, מתוחכמת הרבה יותר, ולכן מבלבלת יותר — ואולי גם הרסנית יותר. מי שנאנסה (לכאורה) בכוח על ידי גנדי עברה טראומה של פגיעה מינית, אך לפחות אינה מאשימה את עצמה בטיפשות, עיוורון ושיתוף פעולה. נראה שהמוסדות בעולם התיאטרון מפקירים את אנשיהם להתעמרות נפשית הרבה יותר מתעתעת. העדויות המובאות בכתבות מתארות מלכודות דבש שהקורבנות נמשכים אליהן ומתקשים לזהותן עד שמאוחר מדי. הם נדרשים “להיפתח”, “לזרום”, “להתפתח” ולהיכנע, והכל בשם המצוינות המקצועית. התוצאה היא שהם גם מותקפים וגם מרגישים אשמים. כמו קורבנות של ניצול מרות על ידי מרצים נערצים, רבנים מוערכים, קצינים אגדיים, פסיכולוגים ואבות.

שלא כמו רחבעם זאבי, גורביץ’ חי ונערץ, מבוסס ומקושר, אז כולם (לכאורה) יודעים — ושותקים. מתקרנפים. עסוקים בדברים חשובים יותר. אז הנה: כך מנציחים את מורשת גנדי גם בעולם התרבות והאמנות. בלי ימין קיצוני, בלי טרנספר, פשוט בעצימת עיניים משתפנת. גם היום, כשכבר יש חוק, ומודעות, ותלונות.

אני משתדלת לא להחמיץ הצגה של החאן מאז שנות ה–70 של המאה הקודמת. היו תקופות טובות יותר ופחות, אבל זה התיאטרון האהוב עלי ותמיד דבקתי בו. בשנים האחרונות ידע החאן פריחה אמנותית משכרת. הצגות רבות שהוא מעלה הן מופלאות ממש. אבל שום דבר לא שווה את מחיר התעמרות באנשים; את הפגיעה בכבוד הסגולי. ואם החאן לא יתעשת ויטפל בתופעה, ויבטיח לי, כמנויה, שהוא אכן מכבד את השחקנים והשחקניות, לא תהיה לי ברירה אלא לבטל את המנוי ולהפסיד את הצגותיו. הנאתי לא שווה את המחיר האנושי שגובה הפקתן.

הרשימה פורסמה גם בעיתון הארץ http://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/.premium-1.2927243