לפני מספר ימים ראיתי סרט אוסטרי חדש,”הזייפנים”;  זה שזכה בפרס הסרט הזר (במקום “בופור”) . סרט חזק, קשה, המתאר דילמה במחנה ריכוז: האם לשתף פעולה עם הנאצים (בזיוף דולרים ולירות שטרלינג), ולשרוד יום נוסף, או לחבל במאמץ המלחמה הנאצי – במחיר החיים וחיי החברים למחנה.

חשבתי להציג את הסרט, את הדילמה, לחשוב.

אבל בפרוס יום השואה נתקלתי בשני מאמרים שנראו לי חשובים יותר, דחופים יותר, מדוייקים יותר. אחד מבעית ברדידותו השחצנית, האטומה, המייאשת. מביע את קולה השטוח והחלול ביותר של החברה הישראלית. קול צווחני, נטול חמלה או אנושיות, המבקש לחדש את מורשת הבוז לניצולי השואה וההתנשאות העקרה עליהם. קול המבקש להתגדל ולהתקדש (לא פחות) בכוח ההתנערות מקרבנות השואה – החיים והמתים, ולהתהדר בכוחנותינו הצבאית, המבדילה אותנו, לדעתו, משאר כל משפחות האדמה. קול שלא למד מאומה, משום נסיון, שלא יודע לחוש, לראות, להבין. קול ההולך עם הראש בקיר, ולא יחדל עד שניפול כולנו על חרבו: לוחמים אטומים ורצחניים, לנו ולכל הסובבים אותנו. קול חובש כפה – אך אין רחוק ממנו מקשר כלשהו ליהדות שפויה. (בינתיים פורסמה תגובה לכיעור הזה, וראוי לקרוא גם אותה).

קשה לשמוע את הקול הצורם הזה. קשה להאמין שהוא קיים. קשה להאמין שהוא מקבל במה. אבל כנראה אין ברירה – צריך להכירו ולהכיר בו, ולו כדי להתרחק ולהתנקות מהכיעור הנורא שהוא מכיל.

המאמר השני, פרי עטה של יהודית וינקל, רגיש, עמוק, חזק. מביע קול בשל, מפוכח, שנותן כוח ופתח לתקווה שיום אחד, בעוד מספר דורות של עבודה קשה ויסודית, אולי אולי יהיה כאן טוב. נורמאלי. אולי.   

אז זה יום השואה, 2008. הדיאלוג הזה. בין הקולות הללו, שהם אנחנו כאן עכשיו.