אני מנחשת שרבות ורבים חשים כמוני את הולם הלב המואץ ואת התשישות המשתקת נוכח מבול הספינים שניתך עלינו כגשם זלעפות, ושיאו (בינתיים) הוא פרסום בהול של “תכנית המאה”, תוך התחייבות לסיפוח שטחים מיידי והשבת נעמה יששכר הביתה. כל זה תוך כדי מערבולת של בחירות שלישיות, תיקי שחיתות מצמררים, מאבק חסינות משולח רסן שנגדע באחת, ופסטיבל שואה מורט עצבים. כפי שכתב אורי משגב (30.1.220), תוצאת הגודש הבלתי ניתן להכלה היא  ש”הישראלים מתרגלים להכל. דבר לא נראה עוד באמת מחוץ לגבולות הסביר. תקשורת ההמונים מתמסרת, האופוזיציה הדהויה נגררת. כולם רוקדים לפי החליל של החלילן מבלפור. שומרי הסף מאשרים כל פעולה, ידם כבר לא רועדת. לכל היותר ילוו אותה בהערות מלומדות.” בהמשגה תאורטית שמתארת את התופעה ומבארת כיצד היא פועלת ואת מי היא משרתת, מה שראש ממשלת ישראל מפעיל על אזרחי המדינה הוא גרסה של “דוקטרינת ההלם”. 

לפני למעלה מעשור פרסמה העיתונאית הקנדית-אמריקאית נעמי קליין את ספרה “דוקטרינת ההלם: עליית הקפיטליזם של האסון”. באמצעות ניתוח מדוקדק של התרחשויות פוליטיות-כלכליות ברחבי העולם מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, קליין מראה בספר שהתפשטות הכלכלה התאגידית בעולם לא התרחשה באופן ספונטני או מתוך בחירה אוטונומית ומושכלת של אזרחים שהשתכנעו ביתרונותיה של כלכלת השוק על פני מדינת הרווחה. קליין חושפת שכלכלנים מבית מדרשו של מילטון פרידמן תכננו במודע ובמחושב כיצד לנצל מצבים של גודש רגשי ציבורי בשעות משבר קשות כדי לנפץ מערכות סוציאליות ולהמירן, בבת אחת, בתחליפים קפיטליסטיים המעניקים יתרונות מוחלטים לשליטה התאגידית. כלכלני שיקגו ארבו למצבים של טלטלה ובלבול בעקבות מלחמה, אסון אקלימי, סחרור כלכלי, שבהם הציבור כולו מותש מעומס של גירויים קיצוניים סוחטים ומבלבלים. כמו ציידים, כמו שובים המענים את שבוייהם, כלכלני “השוק החופשי” למדו לעוט על קולקטיבים מותשים, לנצל את מבוכתם ושיתוקם, ולהכותם בבת אחת בהמוני שינויים, שגזלו מהם מערכות רווחה והמירו אותם בשוק “חופשי” פרוע ונטול רשתות הגנה. בטרם חזרו לעשתונותיהם, לפני שהבינו את כל מה שהוטח בהם, בעודם משותקים מעודף סחרורים, אוצרות הטבע של ציבורים שלמים הופרטו, והם מצאו את עצמם לכודים בידי תאגידים תאבי בצע.

בעת האחרונה אני מרבה לחשוב על דוקטרינת ההלם ועל הרלוונטיות שלה לחיינו בעת הזו; לאו דווקא רק בהקשר הכלכלי. ישראל, שמסרבת לבטל את תקנות ההגנה לשעת חירום, חיה מאז ומעולם בתחושה של משבר קיומי ואסון שמתרגש לבוא. המתח ההשרדותי העמוק שימש מאז ומעולם את כל ממשלות ישראל להסיח את דעת הקהל מפעולות שלטוניות בעייתיות ושנויות במחלוקת. בכך אין חדש. אבל בשנתיים האחרונות דומה שהמצב השגור הזה פועל על סטרואידים, מציף ומטביע אותנו. החשדות פליליים החמורים נגד ראש הממשלה, שנחקרו לאיטם והבשילו בעצלתיים לכתבי אישום בעבירות חמורות מרטו את עצבינו לאורך זמן. הם גררו אותנו למשבר חוקתי משתק, שמשחרר תוקפנות, התלהמות ופריצת גבולות יום יומיות. מערכות הבחירות התכופות מייצרות מתח גבוה ודרמות בלתי פוסקות של איחודים, פיצולים, בגידות, עריקות, וחיסולים. במקביל חזינו בהתנפלותם הבלתי פוסקת של בעלי כוח ושררה על מוסדות המדינה ושומרי הסף: המשטרה וצמרת הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לכנסת ויושב ראשה. בתוך כל זה הונחתו עלינו בבת אחת בקשת החסינות של ראש הממשלה, מלווה בהשתלחויות פרועות נגד שורה של שומרי סף, פסטיבל שואה בינלאומי מהול באיומים שאיראן קמה עלינו לכלותינו, המלכת פוטין עלינו וריגושי נעמה יששכר. וכמה שעות אחרי הדרמה המוגזמת ביד ושם –ניחתה עלינו הודעה על ועידת פסגה בוושינגטון, שתוביל, לכאורה, לסיפוח מיידי של שטחים והקמת מעין מדינה-קנטון לפלסטינאים. זהו: גב הגמל נשבר; אחד יותר מדי. הלם, תשישות, שיתוק.

הסחרור המוגזם, הבלתי פוסק הזה של מהלומות הלם לא יכול להיות מקרי. התדירות, התכיפות, העצמה — כולם מעידים על שימוש שיטתי מושכל ואקטיבי מאוד בדוקטרינת ההלם מבית היוצר של הימין האמריקאי. אין צירוף מקרים בסמיכות המועדים בין ההשתוללות סביב החסינות, חגיגות פוטין, אושוויץ, איראן ונעמה יששכר וקרקס הבית הלבן והכרזות הסיפוח: זוהי קנוניה מתוכננת היטב להתיש אותנו. זוהי תחבולה מתוחכמת וחזקה לסרס את הדמוקרטיה הישראלית על ידי החלשת חבריה. היא מבוצעת על ידי ראש ממשלה שזועק ללא הרף שמתנגדיו חותרים תחת הדמוקרטיה, ומעיד בזעקותיו על עצמו ועל מעשיו.

דמוקרטיה היא שיטת ממשל שבה אזרחים אוטונומיים מפעילים את שיקול דעתם כדי לבחור באופן מושכל בין אופציות המוצגות בפניהם. יצירת ריגושים מסחררים ותכופים שמונעים אפשרות של חשיבה רגועה חותרת תחת יסודות הדמוקרטיה. היא פוגעת באוטונומיה שלנו, ומפעילה עלינו שיטות ציד של הלם ושיתוק. אלה שיטות שארגונים אפלים מפעילים בהצלחה רבה על שבויים ומעונים ותאגידי ענק מפעילים על חברות במשבר. דוקטרינת ההלם, ששימשה בהצלחה לגזול נכסים ציבוריים לטובת תאגידים במדינות מוכות משברים, משמשת כאן ועכשיו כדי לטשטש  את שיקול הדעת הציבורי שלנו, לשתק את תגובותינו ולהנציח את שלטונו של מי שמואשם על ידי המדינה בשחיתות חמורה, שוחד, מרמה, הפרת אמונים. מלחמת ההתשה שמופעלת על אזרחי ישראל ואזרחיותיה היא פשע נגד הדמוקרטיה הישראלית.

קשה לנטרל את הטקטיקה הזו, כי היא מייצרת מלכוד lose-lose: אם מגיבים למהלומות ומוחים נגדן, אזי נגררים ונותנים להן להשתלט על סדר היום; אם מתעלמים מהן ולא מוחים — נותנים להן לעבור ולשלוט בשיח ובחיים באין מפריע. מה שאפשר וצריך לעשות זה קודם כל לחשוף את התחבולה, לראות אותה ולהבין שהיא מופעלת עלינו במזיד על ידי מי שמנסים להמם ולשתק אותנו כדי לכפות עלינו דברים שאולי לא היינו בוחרים בהם מתוך שיקול דעת חופשי. המודעות לדוקטרינת ההלם היא הבסיס להתנגדות לה. חשיפת תחבולה היא הצעד הראשון לפיתוח חוסן ובטחון אזרחיים לעמוד מולה ולהלחם בה.

קונקרטית, מתוך הבנה כזו נכון שכל המפלגות שהדמוקרטיה הישראלית יקרה ללבן יסרבו בתוקף להשתתף בהנחתות ההלם. עליהן לסרב לדון בתכנית טראמפ לפני הבחירות הקרבות, ולעמוד על זכותינו האזרחית לעכל את ההצעה, לדון בה, לבחון את יתרונותיה וחסרונותיה ולהתייחס אליה בקצב הראוי לאחר הרכבת ממשלה חדשה. הכרזות פזיזות על אימוץ התכנית וקבלת עקרונותיה אולי קונות נקודות פוליטיות, אבל הן משתפות פעולה עם דוקטרינת ההלם ועם הפגיעה שהיא פוגעת בדמוקרטיה.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 3.2.2020