נכון, האשמים בזוועות הבלתי נתפסות שישראל מחוללת בעזה הם ראש הממשלה, שריה וחברי הכנסת. כמוהם אשמים הרמטכ”ל והפיקוד הבכיר שמצייתים להוראות הממשלה הפושעת ושולחים חיילים לבצען. דם האזרחים העזתים – וכמובן דמם של החטופים ושל חיילי צהל הנופלים לשווא – על ידיהם. הדם הטרי ביותר, נכון לרגע זה, הוא של תשעת ילדיהם של חמדי ואלאא אל-נג’אר. תשעה אחים ואחיות שנספו בבת אחת, בתקיפה של “כלי טיס” שלטענת הצבא ניסה לפגוע ב”מספר חשודים” בבניין סמוך (גרסה שכמובן, עשויה להשתנות). תשעה אחים ואחיות מתחת לגיל 12, שאחיהם העשירי, היחיד ששרד, מאושפז במצב קשה. מראש הממשלה ועד מפקד חיל האוויר – איש לא יינקה מאחריות. מי מהם שיש בו שמץ אנושיות, יישא עמו את תשעת הילדים האלה לעד. אבל היה גם מי שכיוון את כלי הטיס, והיה מי שהטיס את המטוס או המל”ט ושחרר את הפצצות הקטלניות. וגם הם לא יינקו.
למזלי, אני לא מכירה את הטייס שהטיס את כלי הטיס. אבל לרוע מזלו, הוא יודע גם יודע שידיו שפכו את הדם הזה. הוא יצטרך לחיות עם עצמו יום יום. עם עצמו – ועם תשעת הילדים בני משפחת אל-נג’אר. עם אביהם הפצוע קשה ועם אמם, הרופאה, שקרסה כשהגוויות המפוחמות של ילדיה הגיעו לבית החולים שלה. קשה להגיד את המשפט הזה בלי להרגיש רע. אני, שלא הייתי שם, מתקשה להכיל את הכאב והמועקה. הם תקועים בחזה, בגרון, לא לבלוע ולא להקיא, בשוכבי ובקומי. אז איך מרגיש מי שביצע את ה”משימה”? מה הוא רואה כשהוא מביט במראה?
ברור, הוא לא התכוון. אין לי ספק שהטייס לא יצא למשימה כדי לרצוח תשעה אחים ואחיות מתחת לגיל 12. זה לא “תחביב” שלו, לרצוח ילדים. הוא הרי לא מפלצת. אבל העובדה הבלתי ניתנת להכחשה היא שהוא יצא למשימה בידיעה שבבניינים האלה חיים אנשים, שחלקם הגדול ילדים, ושהם עלולים להיהרג – וזה לא עצר אותו. ייתכן שהוא יוצא למשימה כזו מדי יום. גורם ל”נזק אגבי” שמפונה בשקיות פלסטיק לבנות, לפעמים קטנות מאוד, ואז ממשיך ועושה זאת גם ביום שלמחרת. איך זה יכול להיות? האם עד כדי כך מתקהים כלפי חיי אדם?
אין מה להכביר מילים. גדעון לוי כבר כתב אותן ביולי 2014. “הם הטובים לטיס, הטייסים הכי טובים, והם עושים עכשיו את המעשים הכי רעים, הכי אכזריים והכי מתועבים”, קבע במרירות. ועוד כתב: “שלשום בלילה הרגו את 18 בני משפחת אל־באטש. ‘היעד’ היה מפקד משטרת עזה, תייסיר אל־באטש, והתוצאה היתה 21 הרוגים, בהם 18 בני משפחתו, כולל שישה ילדים וארבע נשים. משפחה שנכחדה. הייתי רוצה לפגוש את הטייס או מפעיל המל”ט שלחץ על כפתור המוות. איך אתה ישן בלילה, הטייס?”
והנה, חלפו 11 שנה, ודבר לא השתנה. הפעם אין אפילו תירוץ מפוקפק שהילדים היו בני משפחתו של מפקד משטרת עזה. די בכך שהתגוררו בבניין הסמוך לזה בו אותרו “חשודים”. ב-2025, “חשודים” הם בני מוות, וכמוהם גם כל מי שאיתרע מזלו לגור בסביבתם.
ביום שישי, היום שבו הושמדו ילדי משפחת אל-נג’אר, התפרסמה ב”הארץ” מודעה של אנשי אקדמיה, משפטנים ורופאים שכותרתה “חובת סירוב לפקודות בלתי חוקיות בעליל”. המודעה מזכירה לציבור ש”הוראה בלתי חוקית בעליל, כפי שנקבע בפרשת הטבח בכפר קאסם, מתאפיינת באי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת. זו מידת אי-החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל, להטיל עליו חובה שלא לציית, ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו”. במילים פשוטות: המשפט הישראלי אוסר על לובשי מדים ישראלים לבצע זוועות. אם הפוליטיקאים והמפקדים פקדו עליהם לבצע זוועות – חובה עליהם לסרב.
בימים עברו, תלי תילים נכתבו על הדגל השחור המתנוסס מעל פקודות שאסור לציית להן, אבל בישראל של 2025 לא מדברים על חובת הסירוב לפקודה בלתי חוקית. העתים השתנו והיום מפחדים לעסוק בכל מה שקשור בשורש ס.ר.ב. מי שעושה זאת, מואשם על ידי מכונת הרעל בטבח ה-7 באוקטובר, לא פחות, וכל כמה שאלה האשמות מופרכות – הן מפחידות. אז מפחדים ושותקים. אבל אין מנוס, חייבים להתגבר על הפחד ולהגיד דברים כהווייתם.
פקודה לפגוע ב”חשודים” תוך סיכון חיי אזרחים בבניינים סמוכים, כמו זו שגרמה באופן לא מפתיע למותם של תשעת ילדי משפחת אל נג’אר – היא פקודה שדוקרת את העין ואת הלב, אם העין עדיין רואה והלב טרם נאטם והושחת. כאלה הן גם פקודות לגרש אוכלוסייה אזרחית כדי לגרום לה לרצות “להגר מרצון”, ופקודות שמונעות כניסת מזון וגורמות להרעבה. כולן פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהן. לא רק המוסר והאנושיות, אלא גם המשפט הישראלי אוסר לציית להן. הגיע הזמן לדבר על כך ולהפנים: יש דברים שאסור לעשות, ורבים מהדברים שהממשלה מנסה לגרום לצבא לעשות הם כאלה.
זהו פשע להעמיד חיילים – כולל קצינים וטייסים – במבחן הקשה להחליט בזמן אמת שפקודה איננה חוקית ושאסור לציית לה, בוודאי כשהם במקום שיש בו סכנה לחייהם. אבל למי שמצאו עצמם במצב הנורא הזה, אין ברירה אלא להתנשא לגודל השעה. עדיף לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, כפי שהמצפון והמשפט מחייבים, ולעמוד למשפט צבאי, ולא להביט יום יום במראה ולראות את שורת שקיות הניילון הלבנות, חלקן קטנות מאוד, שהיו פעם ילדי משפחת אל-נג’אר.