קשה לחשוב מה יכול לשמח בשעה שממשלת ישראל, באמצעות הצבא הישראלי, מחריבה ומשמידה את העיר עזה באמוק רצחני של שנאה ונקמת דם, וחורצת את גורלם של החטופים למוות נורא. אבל לרגע קט אפשר היה למצוא נחמה ואפילו קורטוב של תקווה בזכייתו של הסרט “הים” בחמישה פרסים של האקדמיה הישראלית לקולנוע, כולל פרס הסרט הטוב ביותר. בתקופה שבה הנהגתה הפוליטית של המדינה מכחישה ומבטלת את ערכי היסוד ההומניים: אנושיות, כבוד האדם, אמפתיה וחמלה, האקדמיה הישראלית לקולנוע בחרה בסרט שמקדש את הערכים הללו וחוגג אותם. ומניח אותם כתשתית לתובנה חברתית, מדינית, פוליטית.
“הים”, של התסריטאי והבמאי שי כרמלי פולק והמפיק בהר אגבריה, הוא סרט קטן: הוא מגולל את סיפורו של ילד בן 12 שרוצה לראות את הים, ויוצא למסע בעיר הגדולה, תל אביב, בחיפוש אחרי החוף. הגיבור הצעיר היה אמור לנסוע ליום כייף בים עם כיתתו, אבל בהגיעם למחסום נאמר למורה שלילד אין אישור כניסה, ועליו לרדת מהאוטובוס ולשוב הביתה. וכך נסעו כל חבריו להשתולל ולצהול יחד במים, ואילו הוא חזר הביתה אבל וחפוי ראש. כל דברי המתיקה שסבתו הכינה לו לא יכלו לשכך את האכזבה, העלבון, התסכול וחוסר האונים שהציפו את הנפש הצעירה. עד שבחצי הלילה הוא יצא מביתו והחל לעשות את דרכו מערבה, אל הים.
כאבו של הילד שנמנע ממנו לראות את הים ולטבול במימיו הוא כאב קטן, כאין וכאפס לעומת הזוועות הבלתי נתפסות שאנשים כה רבים חווים בימים הללו. אבל זה כאב שכל מי שנפש אנוש מפעמת בו יכול לחוש מתוך אמפתיה וחמלה. קל לפתח אכפתיות כלפי ילד שהשתוקק לראות את הים ודרכו נחסמה; קל להזדהות אתו ולהשתתף בכאבו. וזו משימתו העיקרית של הסרט: לפתוח את לבנו לסבלו של ילד שחלומו התמים להגיע אל הים סוכל, והוא נותר מאוכזב ועצוב. גם כששמו של הילד הוא חאלד (בגילום השחקן מוחמד גזאוי), והוא מתגורר בכפר חמדא בגדה המערבית. כי חאלד מהכפר חמדא הוא ילד ככל ילד בכל מקום; אם ידקרו אותו יכאב לו, כדבריו האלמותיים של שיילוק, היהודי של שייקספיר.
בטקס חלוקת פרסי אופיר לבשו רבים מאנשי הקולנוע הישראלים חולצות עם הכיתוב “ילד הוא ילד”. בהפגנות נגד המלחמה וההשמדה אנו צועקים מדי שבת “כל ילד הוא חף מפשע”, וכן “בעזה ושדרות ילדות רוצות לחיות”. בישראל 2025, אמירות טריוויאליות אלה אינן מתקבלות כמובנות מאליהן ואינן נחלת הכלל; הדה-הומניזציה של האחר הפכה אפילו אותן ל”שנויות במחלוקת”. אבל “הים” אינו זקוק לקריאות קצובות או לכיתוב מעוצב: הוא פשוט מציג את הצער הגדול של ילד קטן. חאלד אינו בוכה ולא צועק; הוא לא מתבכיין ולא מקטר. הוא עצוב. הוא לא מבין למה נמנע ממנו לנסוע אל הים. הוא פגוע. הוא רוצה להגיע אל הים.
תוך כדי שיתופנו ברגשותיו של חאלד, “הים” מציג את מציאות חייו. פלסטיני שגר בכפר בגדה המערבית כפוף לחוק הצבאי שהצבא הישראלי מחוקק ואוכף. אם החייל במחסום קובע שחאלד לא יכול להכנס לישראל – איש אינו חייב לחאלד הסברים, נימוקים, סיבות, הצדקות. כשמורהו של חאלד מנסה לדבר על ליבו של החייל, זה מסביר לו שהוא רק מבצע הוראות, ושאם חאלד לא יורד מן האוטובוס – האוטובוס כולו יוחזר לכפר ואיש מהילדים לא יגיע לים. ככה זה לחיות תחת כיבוש, משולל זכויות אזרחיות בסיסיות, נטול אזרחות, נתון לחלוטין לחסדיהם של החוק הצבאי ושל מי שמוציאים אותו לפועל. מתוך הזדהות עם חאלד, הצופה הישראלית מסוגלת ומוכנה לראות את המציאות הלא נוחה, שמערכת החינוך, התקשורת וכמובן ההנהגה הפוליטית מעלימות מעיניה.
כשחאלד מגיע לבני ברק, בהסעה שמובילה פועלים מן הכפר לאתרי בניה, הוא פוגש עולם זר ומוזר. מי שרגיל לשדות ועצי זית פוגש לראשונה בחייו בבניינים רבי קומות, כבישים סואנים, מחלפים, והמוני אנשים שלא מכירים אותו. הוא משתאה ובולע את הנופים המרתקים כאילו היה בלונה פארק, לא מודע לכך שביקורו בישראל והחיפוש אחרי הים הם עבירות על החוק, שמסכנות אותו במעצר ובמאסר. מי שמבין גם מבין את הסכנה שחאלד מצוי בה הוא אביו, ריבחי (בגילום השחקן המצוין חאליפה נאטור), שעובד בישראל בבניין. באין לו היתר להכנס לישראל או לשהות בה, ריבחי הוא “שב”ח” (שוהה בלתי חוקי), שעלול בכל רגע להתפס על ידי המשטרה. את הפחד והמתח שהוא חי בהם באופן מתמיד – הוא חש עכשיו גם כלפי בנו. הוא יוצא למסע נואש למצוא את חאלד לפני שזה ייפול לידיו של החוק.
כשם שקל להזדהות עם כאבו של ילד מאוכזב, כך קל להזדהות עם דאגתו של אב החרד לגורל בנו. ואכן, מי לא יחוש את הולם ליבו של ריבחי, ולא יעצור את נשמתו ביחד איתו. כי כמו שילד הוא ילד הוא ילד, כך גם אב הוא אב הוא אב, כלומר: בן אדם הוא בן אדם הוא בן אדם. וכשמזדהים עם ריבחי האב – קל להזדהות גם אם חרדתו שהקבלן המעסיק אותו יאבד את סבלנותו ויחליף אותו, כפי שאיים, בפועל אחר. קל להבין עד כמה “שב”ח” שמנסה לפרנס את משפחתו, נתון בידיו של מעסיקו הישראלי, לשבט או לחסד.
חאלד וריבחי נעים ברחבי תל אביב: חאלד מחפש את הים; ריבחי –את חאלד. מסלוליהם חוזרים ומצטלבים – אך הם לא נפגשים; יחסי האב ובנו הם מסכת של פספוסים והחמצות. לעומת זאת, כל אחד מהם פוגש בישראלים רבים ובא עמם בדברים. רוב הישראלים מסבירי פנים, אדיבים, שמחים לעזור. הם מסבירים כיצד להגיע אל הים (אף שחאלד אינו מבין מילה בעברית), משלמים עבור הילד על הנסיעה באוטובוס (כי אין לו רב-קו), ומסייעים לריבחי להטעין את הטלפון הנייד כשזה מתרוקן.
אבל כל הישראלים הנחמדים האלה חיים בחוסר מודעות מוחלט למציאות חייהם של חאלד ושל ריבחי. אין להם מושג שהשניים כפופים לחוק צבאי שרירותי ודכאני, שמחיל עליהם אינספור הגבלות ושולל מהם זכויות אדם בסיסיות. הישראלים הנחמדים על המסך חיים את חייהם הטובים, עיוורים לחלוטין לכך שהדמוקרטיה הליברלית שלהם בנויה על מסד ששולל מריבחי ומחאלד תנאי חיים בסיסיים. כך הם יכולים לצאת להפגנות ולקרוא “ד-מו-קרט-יה” ולא לחשוב שיש קשר בין הדמוקרטיה שלהם והכיבוש שריבחי וחאלד כפופים לו.
הישראלים האלה הם אנחנו. אבל בזכות ההזדהות האנושית הבסיסית עם ריבחי ועם חאלד, בזכות האמפתיה, החמלה, הקירבה שהסרט מעורר בנו, אנחנו רואים. אנחנו רואים את מציאות חייהם תחת הכיבוש, ואת העיוורון המביש שמאפשר לנו לחיות את חיינו בהתעלם מהם ומהמצוקה שאנחנו גוזרים עליהם.
“הים” מעורר בצופיו רגשות אנושיים כלפי ילד עצוב וכלפי אביו הדואג לו. הרגשות הללו מאפשרים לסרט להאיר בפנינו את המציאות החברתית המדינית שרובנו מעדיפים להתעלם ממנה. החוויה האנושית סוללת את הדרך להתעוררות חברתית פוליטית. בדיוק מכך חוששים מי שמעדיפים שלא נצפה בסרט כמו “הים”. בדיוק בגלל זה “הים” הוא סרט קטן – גדול.