מעולם לא ראיתי כל כך הרבה רוע; כל כך הרבה אנשים שששים להביע רשעות; שמתחרים זה בזה בהפגנת אטימות אנושית והעדר אמפתיה. בכלל לא ידעתי שאנשים מסוגלים להיות כל כך רעים. לשמוח כל כך בכאבם של אחרים. לעלוז כשאנשים סובלים, מתענים, מורעבים, גוססים, מאבדים כל מה שיש להם ומתים. לכן מעולם לא פחדתי כל כך.
ההרגשה היא שסכר אדיר נפרץ, והמוני ישראלים מסירים מעצמם כל רסן של אנושיות ודוהרים להתפלש יחדיו בשנאה רעילה, בשמחה לאיד, בדה-הומניזציה ובאלימות. כאילו רק חיכו לרגע שבו יוכלו להשתחרר מכללי הנימוס שחייבו אותם לשמור על מראית עין של מוסריות. בקריאות גיל הם משילים מעצמם את התרבות; את המוסכמות והנורמות שהחברה האנושית בונה מזה אלפי שנים כדי לרסן את השתוללות האיד. הם מעניקים לחופש משמעות חדשה: חופש מכבלי התרבות. השוויון נמחק מהלכסיקון שלהם, שלא לדבר על כבוד האדם. חמלה, אמפתיה, אהבת לרעך כמוך – בוטלו.
דומה שכל מה שיותר מדי ישראלים רוצים עכשיו זה לחוות את הריגוש הקולקטיבי של הפעלת כוח קבוצתי בלתי מוגבל ולצפות בקורבנות חסרי הישע נמחצים בייסורים עד מוות. הביחד הישראלי החדש שהם בונים מושתת על התמכרות משותפות לשנאה ולתאוות דם. כמו אצל חבורת הילדים ב”בעל זבוב”. כמו אצל חבורת הבריונים ב”תפוז המיכני”. ללא שמץ של רגש, שום ייסורי מצפון, ולצלילי מוסיקה שעושה טוב (ואוכל משובח, כמובן).
שום דבר מזה, כמובן, לא קרה ברגע, ולא מעצמו. היה מי שליבה והסית והרעיל כל באר כבר שנים ארוכות, ובנה מכונה משוכללת שתעשה זאת באופן שיטתי ומקצועי. ושימש דוגמא אישית להעדר מוסריות חסרת גבולות. ברשימת הפשעים של בנימין נתניהו נגד האנושות ונגד החברה הישראלית, הפשטת כל כך הרבה הישראלים מכל עכבות מוסריות היא מן החמורים שבהם. וגולת הכותרת: הוא הצליח להפוך את כשלונו הנורא ביותר כראש ממשלה, טבח ה-7 באוקטובר, לתירוץ אולטימטיבי המצדיק ומעודד את ישראליות הרשע החדשה. כמו תגובה פבלובית שהוחדרה בהיפנוזה: די לאנשים באזכור אותו יום – ומיד הם מתאווים לחורבן ולהשמדה של פלסטינים. ועל הדרך, הם ששים גם להתנכר לחטופים, לתקוף את בני משפחותיהם, לפרוע במי שצופים בטקס יום הזיכרון המשותף. המפלצתיות של מי שפרעו ביישובי העוטף באותו יום נורא לפני שנה וחצי – הפכה בידי נתניהו ומכונת הרעל שלו לעילה שגם ישראלים יהפכו למפלצות. והכל בעיניים בורקות מצדקנות קורבנית ואהבה משיחית.
אבל נתניהו לא נושא לבדו באחריות הציבורית להתפרקות המבעיתה שמתרחשת לנגד עיננו. הוא, חברי ממשלתו וחברי הכנסת של הקואליציה שבראשה הוא עומד, כולם מובילים את התהליך הנורא הזה באופן אקטיבי ובריש גלי. אשמתם שלמה. וכמובן, התקשורת המשרתת אותם בצייתנות מחליאה ועושה עבורם את תהליך ההיפנוט ההמוני. אבל כל מי שממלא, מתיימר או שואף למעמד של הנהגה, שאינו מציב גבולות מוסריים ואינו מציג אלטרנטיבה – נושא ביחד איתם באחריות.
בימים שבהם חברה מתפרקת, מאבדת את עמוד השדרה המוסרי שלה ומתדרדרת לתהומות, כפי שקורה לנו עכשיו, נחוצה הנהגה חיובית. הנהגה שהמצפן המוסרי שלה ברור, והיא אינה מפחדת לקרוא לרשע רשע ולדרוש התנהגות מוסרית. למול הנהגה שלילית, בריונית, שדוחפת לשחרור יצרים אפלים, נחוצה הנהגה ערכית חזקה שלא מתאימה את עצמה להלך הרוח הציבורי העכור אלא מצביעה על הדרך האנושית, חפצת החיים, וקוראת “אחרי”. בלי הנהגה כזו, קשה להאמין שחברה יכולה להחלץ מן הביצה שאליה דורדרה.
כבר חודשים רבים שאני – כמו כל הסובבים אותי – מייחלת למישהי או למישהו שירימו את דגל ההנהגה החיובית. אני מקשיבה למוצא פיהם של הדוברים בזירה הציבורית, בהפגנות, קוראת את הכתובים המופצים בהמוני קבוצות הווטסאפ – ומוצאת ישימון צחיח. אני לא מדברת על הגנצים והלפידים, שלא מסוגלים לגמגם מילה של הנהגה ערכית; מהם אין שום ציפיות. הריק המוסרי המוחלט שלהם גלוי לעין. אבל גם האייזנקוטים, שישראלים נואשים משליכים עליהם את יהבם, ממלאים פיהם מים. אפילו לגנות בפה מלא את הפוגרום ברעננה, שנערך ביהודים ישראלים, אינם מסוגלים – שלא לומר הפשעים נגד האוכלוסיה בעזה ובגדה המערבית. אפילו יאיר גולן, שזיהה נכון את התהליכים לפני עשור – מסרב לזעוק נגדם היום, כשהבשילו והם מתממשים לנגד עיניו. משיקולים פוליטיים? כמו נתניהו?
וכך גם שופטים ושופטות, אנשי צבא ושומרי סף לשעבר, שממלאים במות ופנלים ויוצאים חוצץ נגד ההפיכה המשטרית – נאלמים דום נוכח הזוועה המוסרית. גם הם לוקים בעיוורון נוכח שני מיליון עזתים שמגורשים, מורעבים ונטבחים על ידינו ללא הרף; נוכח פוגרומים מאורגנים שנערכים בגיבוי השלטונות ובחסות כוחות הביטחון הישראליים בגדה המערבית. יהודית קרפ, שהיתה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה וזועקת נגד הזוועה, היא חריגה המעידה על הכלל.
וכמוהם גם ראשי המחאה, מי שקיווינו שיצמחו להיות הנהגה חלופית. דגל ישראל מונף לרום, אבל שתי העיניים מכוסות, שתי האזניים מכוסות, וכך גם הפה. במו ידיהם. לכל היותר איזכור עמום. משה רדמן, הטוב והאמיץ שבהם, הצליח, אחרי שנכח בועידת השלום העממית בבנייני האומה ביום ששי, להשחיל לפוסט על מוסריות משפט בן 26 מילים: “עדיין, ילדים בעזה נקברים תחת הריסות על לא עוול בכפם (תזכרו – ילד הוא ילד הוא ילד, לא משנה למי הוא נולד, זו לא בחירה שלו בכלל)”. יותר טוב מכלום. כאין וכאפס לעומת הלהט בנושא הדולרים מקטאר.
מי שלקח על עצמו להרים את דגל האמת, המוסר והאחריות הציבורית הוא דווקא משה בוגי יעלון. חייל ומצביא בהכשרתו, שמזה זמן אומר דברים כהווייתם, לא מתקרנף ולא מגמגם, ולא נבהל מן המחירים. שאפו. זמנים קשים מולידים גיבורים לא צפויים. והנה, ביום ששי האחרון, בכינוס השלום בבנייני האומה, חבר הכנסת גלעד קריב נשא את לפיד ההנהגה. בנאום חוצב להבות, קריב קבע שאת החטופים אפשר להחזיר רק בעסקה. ש”הפגיעה בתושבים פלסטינים בעזה שאינם מעורבים בלחימה מגיעה לממדים בלתי נתפסים ובלתי ניתנים להכחשה”. שהסיפוח האלים בגדה המערבית מתקדם בקצב מבהיל. ושהממשלה הנוכחית אינה מתכוונת להשיג פתרון מדיני אלא להמשיך את המלחמה על זוועותיה.
נוכח עובדות אלה, הוא זעק במלוא גרון שצריך לעצור מיד את המלחמה האיומה הזו; לא בלית ברירה, אלא כי המטרה היא שלום והמלחמה היא אסון. שאת החטופים צריך להחזיר מיד בעסקה, את הסיפוח בגדה המערבית צריך להפסיק, ואת הסכסוך צריך לפתור במשא ומתן מדיני שיוביל לפתרון צודק לשני העמים. סכסוך לא מנהלים אלא פותרים, הזכיר; שלום עושים אחרי מלחמה, והחזון הוא חיים טובים לכולם. כל כך ברור, הכרחי, פשוט – וכל כך נדיר. אור באפלה.
גלעד קריב מיצב את עצמו כמנהיג חיובי בתקופה של אבדן דרך. הוא הניף את האור, הצביע על הדרך, והכריז – ביחד עם חברת הכנסת נעמה לזימי – שהתקווה לא כבתה, ולא תכבה לעולם. שנאבק עד שנשיג את המטרה. זה הזמן להתייצב עמו, במחנה השלום, השפיות והחיים. זה הזמן להבהיר בכל דרך שאנחנו ניצבים עם מנהיגים חיוביים ואמיצים, ולא מכירים במגמגמים ובמשתמטים. למרות הקולניות של הישראלים שדוהרים אל התחתית, אני בטוחה שרובנו חפצי חיים ושלום; שלא התנערנו מהאנושיות ומהאכפתיות. נאלמנו נוכח גלי האלימות והכיעור – אבל עודנו פה. עכשיו יש אל מי להצטרף, וצריך לעשות זאת בשמחה, ולהושיט יד לכל הנבוכים והמפוחדים, שיבואו איתנו.