בשבוע שעבר (מחצית פברואר 2026) התרחשו שני אירועים שלכאורה אין ביניהם שום קשר: התנפלות בריונית של צעירים בבני ברק על שתי חיילות שבאו לביתו של מועמד לגיוס, והכנה לקריאה שניה ושלישית של הצעת החוק שתרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים. כשמסתכלים בהם יחדיו הם מדגימים וממחישים את תנועת המלקחיים שבאמצעותה המשטר הישראלי הנוכחי מקדם רבות ממטרותיו: תנועה המכילה פעולה ממוסדת “מלמעלה”, ובמקביל – פעולה בריונית “מלמטה”.
דפוס הפעולה הזה, של תקיפה מלמעלה ומלמטה, מוכר מהקשרים אחרים. כך, למשל, הממשלה מקדמת הליכי חקיקה לסיפוח השטחים הכבושים של הגדה המערבית ולנישול תושביהם, תוך שבשטח – בריונים אלימים תוקפים קהילות פלסטיניות כדי להפחידן ולהבריחן מן השטחים שבבעלותן. הממשלה מעניקה לבריונים חיסיון מפני רשויות אכיפת החוק, ואף דואגת שאלה יאפשרו את הפעולות האלימות, יגבו אותן ואף ישתתפו בהן. בדומה, הממשלה עושה דה-לגיטימציה לאזרחים שמפגינים נגד מדיניותה, כדי להשתיק ביקורת ולשלוט בשיח הציבורי, ובמקביל – בריונים המזדהים עם המשטר מתנכלים לאזרחים הללו, מאיימים עליהם ומחבלים בהפגנות. פעמים רבות המשטרה עומדת מנגד, כשם שהצבא עומד מנגד נוכח הפרעות שהמתנחלים עורכים בפלסטינים.
שיטה זו של עידוד המון, שלכאורה מביע את רחשי ליבו של “העם”, ולכאורה לממשלה אין שליטה בו, כדי לתקוף את “אויבי המשטר” ולגבות “מלמטה” את מדיניות השליטים, מוכרת ממשטרים אפלים בכל מקום בעולם. אם לא רוצים להביט אחורה לשנות ה-30 של המאה ה-20, די להתבונן באיראן, ובארגון המתנדבים, הבסיג’, שמטיל את חיתתו על אזרחים וכופה בכוח הזרוע את מדיניות המשטר. פעולות טרור של “אזרחים מטעם עצמם” מאפשרות למשטר דכאני לעודד טרור נגד אויביו ומתנגדיו – וגם להרחיק את עצמו מפעולות הטרור ולהטיל את האחריות על הפורעים. זו שיטה שהולמת להפליא שליט כמו נתניהו, שרוצה לפגוע ביריביו בכל דרך, אך גם להמנע מקבלת אחריות, ולהתנאות בעולם בניקיון כפיו.
את התפרעותם של הצעירים החרדים בבני ברק יש להבין גם כחלק מדפוס פעולה זה. כמו הטרוריסטים של “נוער הגבעות” והבריונים המתנכלים למפגינים נגד הממשלה, גם פורעי בני ברק משרתים את המשטר ומקדמים את מדיניותו (בין שהם מתואמים אם מי מטעמו ובין שלא), ונהנים מתמיכתו ומחסינות מפני החוק.
הצעת החוק להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים קובעת שישראלים יהיו רשאים “להסכים” (בין מרצון חופשי ובין בלית ברירה) להתדיין, במקום בפני בתי משפט המחילים את החוק הישראלי, בפני בתי דין רבניים, שיחילו דין תורה (כפי שהם מפרשים אותו). על פי ההצעה, החלטה של דיינים בהתדיינויות כאלה תהיה בעלת תוקף כמו החלטות בורר, והיא תאכף ללא כל ביקורת של בית משפט ישראלי – וללא זכות ערעור.
הצעת החוק נועדה להשיג מספר מטרות. ראשית, היא מבטיחה אוטונומיה גמורה, גם משפטית, לקהילות דתיות וחרדיות. ליתר דיוק – היא מאפשרת להגמוניה של קהילות אלה (המיוצגת על ידי המפלגות החרדיות) לשעבד את אנשיהן למנגנונים הרבניים התורניים, כאילו חיו במדינת הלכה ולא במדינת ישראל.
שנית, הצעת החוק חותרת תחת שלטון החוק הישראלי: היא מערערת על סמכותו הבלעדית, העליונה, בכל תחומי המדינה, ומציבה לו אלטרנטיבה. ביחד עם שלטון החוק נחלשים כל הערכים הדמוקרטיים-הליברליים שהוא מגלם, ובראשם ערכי השוויון והחירות. שיטת המשפט האלטרנטיבית, שהצעת החוק מבקשת לתת לה מעמד מקביל לזה של החוק הישראלי, אינה מחויבת לא לשוויון ולא לחירות, וההיפך הוא הנכון: היא שוללת אותם בריש גלי.
שלישית, הצעת החוק מערערת את מעמדן של נשים בישראל כאזרחיות שוות זכויות. בתי הדין הרבניים, שהם, כמובן, על טהרת הגבריות, מגלמים השקפת עולם פטריארכלית, ואינם מתיימרים להתייחס לנשים כאל שוות מעמד לגברים. מאבק של עשרות שנים הניב לנשות ישראל את הזכויות להנות משוויון הזדמנויות בעבודה, להשתכר שכר שווה לזה שמשתכרים גברים, לתבוע בגין הטרדה מינית בעבודה או בכל מקום אחר, ולהתנהל במרחב הציבורי ללא הגבלות הנגזרות ממינן. הדרך לשוויון מגדרי מלא עוד ארוכה, אך המשפט הישראלי הלך כברת דרך לא מבוטלת, כמו גם בהכרה בזכויות להטב”ק. הצעת החוק מאפשרת למי שאינם מזדהים עם התקדמות זו לעקוף אותה, ולהשיג “הסכמה” של בעלי או בעלות דין להתדיין בפני בתי הדין הרבניים, שאינם בהכרח מכבדים את כל הזכויות הללו.
אגב, חוק ההשתמטות, שהממשלה נחושה להעביר, מקדם בדיוק אותן מטרות: הוא מבטיח את האוטונומיה החרדית ועצמאותה מן המדינה, מבטל את שלטון החוק, המחייב ששירות המדינה יוחל על כל אזרחיה, ופוגע במעמדן של נשים על ידי יצירת “איזורים סטריליים מנשים” בצה”ל.
במקביל, ההתפרעות בבני ברק מקדמת גם היא בדיוק אותן מטרות כמו הצעת החוק, הפעם “מן השטח”. ראשית, היא מגלמת ומחזקת את האוטונומיה החרדית, ומבהירה שבני ברק – כמו אזורים חרדיים אחרים – אינה כפופה למדינת ישראל, לחוקיה ולרשויותיה, והיא יכולה לסגור את דלתותיה בפני ישראלים שאינם רצויים לה. שנית, ההתפרעות חותרת תחת שלטון החוק הישראלי ומבהירה שבבני ברק החוק הישראלי אינו מגן על לובשי מדים שנשלחו לבצע את תפקידם, ורשויות אכיפת החוק יוברחו אל מחוץ לאזורי שליטתן של הכנופיות. ושלישית, כמובן, ההתפרעות נועדה להפחיד נשים, להרתיע אותן, להגביל אותן, להציגן כחסרות כשירות וחסרות ישע, ולהחזיר אותן “למקומן הטבעי”.
מנקודת מבט זו, גם ארגוני הפשע הפועלים בחברה הערבית בישראל משרתים מטרה חשובה של הממשלה: להפחיד, להחליש ולפורר את החברה הערבית הישראלית, שמסכנת את המשך שלטונה של ממשלת נתניהו, ואף לדחוף את חבריה “להגר מרצון”. אין זה פלא שמשטרת ישראל תחת השר הממונה הנוכחי אינה טורחת להתייצב מול ארגוני הפשיעה ולרסנם, שלא לומר למגרם.
הרשת הצפופה הזו של קידום שורה ארוכה של מטרות אנטי דמוקרטיות ליברליות, חקיקה הרסנית, וערעור תחושת הבטחון האישי של אזרחיות ואזרחי המדינה על ידי עידוד בריונות רחוב, נועדה לסגור עלינו ולהפוך אותנו מאזרחיות ואזרחים הבטוחים בזכויותיהם – לנתינים מבוהלים המסתגרים בבתיהם ומורידים ראש כדי לא להפגע. האיום הבלתי פוסק במלחמה שתפגע קשות בעורף רק מחזק מגמה זו. וכל אלה ילכו ויגברו במהלך שנת הבחירות שבה אנו מצויים. הדרך לשרוד עד שאפשר יהיה לשנות היא להבין את הקורה סביבנו, ולעמוד יחד, בסולידריות, מול ניסיות ההרס והפירוק. הפגנות, עצרות ומשמרות מחאה אולי אינם משפיעים על השלטון, אך הם מאפשרים לנו להמשיך לקיים את זהותנו האזרחית ולחוש שאיננו לבד.