העיבוד הקולנועי של כריסטופר נולאן לסיפור האודיסאה לא נכתב על החברה הישראלית: לא על השחיתות הפרזיטית, חסרת האחריות של ממשלת נתניהו, ולא על אבדן הערכים ההומניים, האוניברסליים, והפניית הגב לכבוד האדם. הסרט, מן הסתם, לא נוצר בתגובה לטבח ה-7 באוקטובר, החרבת עזה וההתעללות בתושבי הגדה המערבית. הוא לא נעשה כדי לזעוק את זעקתם של מי שנשלחו על ידי המדינה להשתתף בביצוע זוועות והצלקות מייסרות אותם. אבל גם אם לא נוצר עבורנו, הסרט מציע לצופות ולצופים הישראלים שיקוף חד ומצמרר של זוועות ההווה הישראלי. ולצד השיקוף וצפירת האזעקה – הוא מציג גם כיוון לתקווה ונחמה.
אודיסאוס של נולאן מגולם, לא במקרה, על ידי השחקן מאט דיימון, שנראה מגולח למשעי גם כשזקן מוזנח מעטר את פניו. נוכחותו על המסך משדרת את דמותו האישית-הציבורית: איש משפחה מסור, אקטיביסט אכפתי, ולוחם למען מטרות חברתיות ראויות בכל העולם. ואכן, אודיסאוס-דיימון (אולי בשונה מאודיסאוס של הומרוס) הוא איש הגון ומוסרי בכל מובן. הוא מנהיג אמפטי ואחראי שדואג לחיי אנשיו, ומנסה תמיד לעשות את הדבר הנכון לטובת הכלל. בנוסף, הוא גם החכם והשקול שבמפקדים. בקיצור – אין “יפה בלורית ותואר” ממנו. במושגים ישראלים (טרום מכונת הרעל): “טייס”.
אף שהוא יוצא למלחמה בחוסר רצון בולט, מתוך הבנה שאין ברירה, אודיסאוס-דיימון הוגה ומוביל את ביצוע התכסיס הצבאי המבריק שמקץ עשר שנות דשדוש מכריע את המערכה: הסוס הטרויני (פסל ענק של סוס, שבאמצעותו נכנסו אודיסאוס ואנשיו לתוך העיר, ופתחו את שעריה בפניה צבאם). אבל הלילה הנורא שבו פורצים החיילים היווניים אל טרויה, שופכים עליה את זעמם, שורפים, מחריבים, רוצחים, בוזזים ומשטחים עד עפר, מטלטל את אודיסאוס-דיימון עד היסוד. ברגע של בהירות הוא מבין שהחורבן שהמיטו היוונים על טרויה, שביטא בגידה בערך האדם, באמפתיה האנושית, בהגינות הבסיסית – החריב את בסיס הציוויליזציה של תקופתם, ובכך את המסד שעליו היה בנוי גם ביתו שלו באיתקה.
ברגע הזה של פכחון חד, שמוצג בסרט שוב ושוב, אודיסאוס-דיימון מבין שאי אפשר להחריב את טרויה ולחזור הביתה בשלום; כי בהחריבם את טרויה, הוא וחבריו הלוחמים החריבו גם את ארצם ואת בתיהם, ואת העולם שחיו בו. הוא הבין שהלוחמים שנשלחו לכאורה להגן על הסדר החברתי, שהאמינו שהם נלחמים למען הטוב, הפכו תוך כדי המלחמה בעצמם ל”אנשי הים” שזורעים הרס וחורבן ומערערים את העולם התרבותי ואת הסדר הבינלאומי. שהם – והוא בתוכם – שללו מעצמם את האפשרות לחזור ולחיות בעולם שמוטטו במעשיהם. זו התובנה הקיומית העמוקה שמייסרת את גיבור הסרט לכל אורכו. גיבור שעושה הכל כדי לחזור לבית שהוא יודע שהרס את יסודותיו.
אודיסאוס זה הוא איש רדוף שדים, שתוקפים אותו ואת אנשיו שוב ושוב ואינם נותנים מנוח. בכל חוף שאודיסאוס ואנשיו מנסים להציב עליו כף רגל כדי למצוא לעצמם מעט מרגוע בדרך הביתה – השדים שרודפים אותם משתוללים, מכים, עושים בהם שמות ואוכלים בהם בכל פה. רק אודיסאוס, שמודע לאחריותו, שמבין את גודל הזוועה שחולל ומכה על חטא, שורד את התקפי השדים. כשהם נספים והוא נותר יחיד, הוא עובר לשלב של שכחה, הדחקה, ובמשך שבע שנים מתמכר לסמים וחי כזומבי חסר מודעות על אי בודד בשום מקום. לבסוף, כשהכאב נחלש דיו, והאלה אתונה, שהיא קול המצפון שלו, דורשת ממנו לזכור – הוא חוזר הביתה, כדי להתחיל בתיקון ובבניה מחדש.
בבית, כידוע, אודיסאוס מוצא חבורה מושחתת של אופורטוניסטים שהשתמטו מן המלחמה והשתלטו על ביתו כדי לזכות בשלטון ולהנות ממנעמיו. כחלק מחורבן הציוויליזציה, הם כופים את עצמם על המשפחה, חוטפים, חומסים, אוכלים ושותים ומכלים כל חלקה טובה. רק אודיסאוס, יפה הבלורית והתואר, למוד קרבות, לוחם מהולל, יכול לנטרל את נחיל הטפילים, להכניעם, להרחיקם, ולפנות את הדרך להתחלה חדשה. לכן הוא לוקח על עצמו את המשימה האדירה, ובמאמץ הרואי משחרר את ביתו ואת עירו מאחיזתם.
ואז, כשסילק את סממני ההרס והחורבן, אודיסאוס של נולאן מעביר את השלטון לבנו, טלמכוס, שידו לא היתה במעל של טרויה, שלא איבד צלם אנוש, שלא בגד באנושיות, ויוכל להתחיל לבנות את הציוויליזציה מחדש. אודיסאוס עצמו יוצא למסע כפרה. הוא מפליג הרחק, כדי לכפר על הזוועות שחולל. כדי להביע כבוד לכל מי שנהרגו במלחמות המיותרות. כדי לנסות למצוא לעצמו מרגוע. כדי שאולי, יום אחד, יוכל באמת לשוב הביתה.
לצופה הישראלית, האודיסאה של כריסטופר נולן מספרת שרק לוחמים מנוסים (כמו רמטכל לשעבר וסגן רמטכל לשעבר) יכולים לשחרר את החברה הישראלית ולהרחיק ממנה את המשתמטים המושחתים שחומסים אותה ומדרדרים אותה לחורבן. רק סוסי הקרבות הוותיקים (אייזנקוט וגולן) יכולים לטהר את הביצה ולכונן מחדש בסיס לסדר חברתי מתוקן. אבל הסרט מבהיר עוד שזו רק ההתחלה. אחרי שישיבו את הסדר על כנו, עליהם להשתמש בכל תעצומותיהם כדי להוביל מהלך ציבורי רחב של קבלת אחריות מוסרית להפקרה של תושבי העוטף, להחרבת עזה, להתעללות בתושבי השטחים, ולשליחת לוחמים ללב המאפליה. כי אין בית, אין נורמאליות, אין מרגוע ואין קיום עד שהחברה הישראלית תתמודד באמת עם החורבן הנורא שחוללה, ותשאף לכפרה.
הסרט מבהיר שכשמתעלמים מן הזוועות – השדים משתוללים, מכים ומחסלים. וכשמדחיקים – חיים כמסוממים. כדי שיהיה לנו בית לחזור אליו, לשקם ולבנות מחדש – צריך לקבל אחריות על הנזקים שגרמנו, ולתקן. צריך להשבע אמונים מחדש ליסודות התרבות האנושית, להומניזם האוניברסלי, לכבוד האדם. וכשתהליך כזה יתרחש, ויטהר, יוכלו המצביאים הוותיקים להעביר את ההנהגה לידיים חדשות, לאנשים שלא שפכו דם, שינסו לפתוח דף חדש. באמצעות הסיפור שהוא מספר על אודיסאוס, כריסטופר נולאן טוען שהמהלך הזה הוא הוא פסגת הגבורה, ושהוא הכרחי.
נכתב באוגוסט 2026 אחרי צפיה בסרט