הכל על הכבוד (בלוג)

ינואר 3, 2017

ב-23 לדצמבר, בהחלטה 2334,  שבה מועצת הביטחון של האו"ם ואישרה את עמדתה העקבית מאז 1967: החוק הבינלאומי חל גם על ישראל, כמו על כל מדינה אחרת; לכן, גם לישראל, כמו לכל מדינה אחרת, אסור לספח שטחים שנכבשו בפעולות איבה, להעביר אליהם את אזרחיה ולפגוע בתושבים החיים בשטחים הכבושים. פעולה כזו פוגעת בזכויות אדם יסודיות (של

יולי 20, 2016

כשרעות חולות תוקפות אותנו כצונאמי מתנחשל, הוקדש מאמר המערכת של עיתון הארץ היום (20.7.2016) דווקא להשתלחות תמוהה ביולי תמיר, נשיאת מכללת שנקר, על שמנעה הצגת ציור עירום של שרת המשפטים, איילת שקד, בתערוכת הסיום של בוגרי שנקר. מאמר המערכת, שאמור לבטא את רוח העיתון, מכריז שהצנזורה הפנימית של תמיר היא "אות קלון למוסד ולעומדת בראשו",

אפריל 22, 2016

בחודש שחלף מאז הירי של החייל בחברון הוצעו הסברים וניתוחים חשובים לתגובות השונות של הציבור למקרה. אני מבקשת להוסיף לניתוחים אלה מסגרת להמשגה שיש בה כדי לפתוח פתח לתקווה. תקווה זו קשורה באפשרות לשוחח במסגרת מושגית אחידה, שגם אם לא תוביל להסכמה מלאה, תוכל לפחות לפתוח שיח בינינו ולא רק ללבות מלחמה. אני מציעה שכל

מרץ 31, 2016

אז בסוף יוצא שהשרים נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, גדולי המתלהמים והמסיתים, המלבים את היצרים האפלים, הם ה"ממלכתיים" מכל: הם דורשים לא לעשות לינץ' ב"חייל היורה" ולא לשפוט אותו בככר העיר; לחכות למסקנות ההליכים הרשמיים. איך הצליחו למצב את עצמם כך? איך קורה שאנשים טובים מאמצים את התועבה הזו וקונים את הלוקש ומתהדרים ב"ממלכתיות" הפחדנית הזו?

מרץ 29, 2016

כשפורסם סרטון הזוועה של "בצלם" המתעד הוצאה להורג של אדם חסר ישע, תהיתי ביני לביני כמה זמן ייקח עד שיתהפכו היוצרות, והתליין יהפוך לקרבן וגיבור; עד שאדם חמוש ובריא היורה למוות בפצוע השוכב למרגלותיו יקבל לגיטימציה. בטבח של ברוך גולדשטיין, בפורים של 1994, עברו שנים עד שהרוצח הפך ל"גבר" לא רק בקרב שוליים סהרוריים אלא

דצמבר 10, 2012

בשבועות האחרונים התכסו כבישי הארץ ואחורי האוטובוסים, כמו פטריות אחרי הגשם, בשלטים המכריזים החלטית כי "ללא חובות – אין זכויות". פשטותה הקליטה של המשוואה הופכת אותה לשובת לב, והמסר נשמע כמעט מובן מאליו: איך אפשר לקנות זכויות אם לא באמצעות עמידה בחובות? (או בניסוח שהפך לתמצית הפוליטיקה הישראלית: "יתנו – יקבלו"). ואולם אם עוצרים להקדיש

מאי 17, 2012

הרבה זמן אני מתחבטת בתסכול מדוע לא נוח לי לבוא במגע עם חשיפות חוזרות ונשנות של נשותיהם של גברי-ציבור. הן מעסיקות עובדים זרים שלא כחוק, הן מתעמרות בהם, הן מנצלות לרעה את כוחן – מדוע אני נעה על כיסאי בחוסר נוחות כשהדברים מתפרסמים בתקשורת? אז נדמה לי שסוף סוף הבנתי. ברמה המשפטית, בודאי שיש להעמיד

ספטמבר 9, 2011

במהלך יולי ואוגוסט ראינו את מעמד הביניים, נאבק על רווחתו, על זכותו לא רק לשרוד, אלא לפרוח; זהו בדיוק מאבק על כבוד מחיה. כבוד המחייה מתייחס לכבודו של כל אדם כפרט אנושי ייחודי, בעל יכולות ייחודיות, צרכים ייחודיים, כישורים ייחודיים וזכויות להביא את ייחודיותו החד-פעמית לידי ביטוי ומימוש. שאלת הכבוד שהמחאה החברתית של ישראל, קיץ 2011, העלתה על סדר היום היא – האם הגיע הזמן שישראל תהפוך (או תשוב להיות) חברת כבוד מחיה, ואם כן – כיצד יש להגדיר את סדר העדיפויות כדי לשאוף לכבד את מירב הפרטים בחברה על פי הגדרותיהם את עצמם. ואולם השלטון אינו מגיב לשיח הכבוד הסגולי וכבוד המחיה, ומציע פתרון שונה: הוא עושה כל שביכולתו כדי להחזיר את הציבור הישראלי לשיח הדרת-הכבוד הלאומי (national honor). זהו שיח של סכום אפס: או אנחנו או הם; או שנזכה, או שנפסיד. זהו שיח מפחיד ומאיים, המרחיק ומפריד בין קבוצות אנושיות. מעל לכל, זהו שיח המתייחס לקבוצות לאום, ומדחיק את הפרטים האנושיים, את צרכיהם, שאיפותיהם וחלומותיהם. הוא מוחק את כבוד המחיה ואף את הכבוד הסגולי. בשיח בו "הם" מאיימים "עלינו", על כל פרט להתגייס, לוותר על צרכיו וחלומותיו, ולהקריב את רווחתו ואף את חייו. התכלית שקופה: לקרוא את כולנו לדגל הדרת-הכבוד הלאומית, ולהשכיח את התביעה לשיח כבוד המחיה והכבוד הסגולי. ההחלטה איך להגיב היא בידינו.

אוגוסט 6, 2011

מחאת האוהלים אינה מחאה בגין פגיעות בכבוד סגולי; זו אינה מחאתם של מי שסובלים דיכוי אכזרי בידי שלטון טוטליטרי אלים, או חרפת רעב. מחאת ישראל של 2011 היא מחאה ציבורית רחבה מאוד בדרישה להכרת המדינה בכבוד מחייתם של תושביה: דרישה שהמדינה תאפשר להם לא רק לשרוד, אלא גם לפרוח. דרישה להכרה בכבוד מחיה אינה פינוק או ניוון; היא מעידה על בגרות ציבורית והכרה בריאה בערך עצמי. זו מחאה שאינה מסתפקת במינימום ההשרדותי, ותובעת שהמדינה תביע מחויבות לזכות ההגדרה העצמית של כל פרט בהתאם לכישוריו, שאיפותיו והשקפת עולמו. זוהי מחאה אופטימית וציונית; היא שואפת לממש את חזונו של הרצל בדבר חברה חכמה, המשגשגת משום שהיא מאפשרת לכל חבריה למצות את הפוטנציאל האנושי הייחודי הגלום בהם.

נובמבר 26, 2009

 – הערה שהוספה מקץ מספר ימים: דומה שהביקורת הציבורית עזרה, והפרסומת מזהירה עכשיו ש"אלכוהול שותה לך את החיים" (לא את הכבוד).  הרבה יותר טוב! בימים האחרונים אנו מוצפים ומוצפות בפרסומות החדשות המזהירות אותנו ששתיית אלכוהול "שותה לנו את הכבוד". אם אנחנו בחור צעיר – היא גורמת לנו להתדרדר לקטטות רחוב מיותרות ולאבד את הדייט החם