סרטון המתעד ארבעה גברים משתמשים בגופה של אישה הגיע לרשתות החברתיות ומעסיק את השיח הציבורי. יש מי שקוראות למשטרה לחקור אם הסרטון מתעד – או מהווה – עבירה פלילית, ויש מי שרואים בעיסוק הציבורי בו לא פחות מלינץ’ בגברים המתועדים. מעסיקיהם של הגברים מסרבים לנקוט עמדה ערכית, ולא מוכנים להשעות את המצולמים מעבודתם. מייצגיהם טוענים בשמם שהמעשים המתועדים בסרטון נעשו כולם בהסכמה, ולכן אינם מעוררים בעיה משום סוג. בתוך הרעש התקשורתי הטיפוסי יש להבהיר: בין שהמעשים נלכדים ברשת המשפט הפלילי ובין שלא, הם פוגעים באופן גלוי ומובהק בכבודו הסגולי של האדם, בערכה של האנושיות, ולכן הם פסולים באופן מוחלט בין שהקרבן “הסכימה” להם או לא.

סרטון אנתוני וארן מציג לראווה ארבעה גברים צעירים משתעשעים יחדיו כשהם משתמשים בגופה של אישה צעירה כאילו היה בובת גומי שאפשר לעשות בה ככל העולה על רוחם. זוהי דינמיקה טיפוסית לאונס קבוצתי: גברים, בדרך כלל צעירים, משתמשים באדם שהפכו לאובייקט, כדי לחזק את מעמדם ואת הקשרים ביניהם. השפלתו המשותפת של הקרבן לכדי אובייקט מעלה את קרנם בעיני עצמם וקושרת אותם זה לזה.

“מיניותו” של המעשה היא אך ורק בכך שהמעשים שבאמצעותם הגברים מתיימרים להפוך את קרבנם לאובייקט הם מעין-מיניים, כלומר: בהקשרים אחרים מקובל לזהותם כמיניים. בכך מבטאים הגברים ומתקפים את הנורמה הפטריארכלית המסורתית שגבריות היא עליונה ונשיות נחותה; שנשים הן אובייקטים מיניים לשימושם של זכרים אקטיביים, אסרטיביים, אגרסיביים. במושגים של כבוד: במצבים כאלה הגברים מחזקים את האמונה הפטריארכלית שגברים הם בעלי הדרת-כבוד,honor, וגבריות היא מילה נרדפת להדרת-כבוד. נשים, במשחק הזה, הן מטבע שבאמצעותו גברים רוכשים לעצמם הדרת-כבוד, מפגינים אותה ומעצימים אותה.

אבל הרי היא הסכימה, יגיבו רבים. הסכמתה בהכרח הופכת את ההתנהגות להדדית, ל”בסדר”, ללגיטימית. אחרת אנחנו שוללים מן האישה את זכותו של סובייקט לממש את עצמו ולהביע את רצונו כריבון על חייו.

תגובת בטן נפוצה זו מעידה על הצלחתה של תעמולה אגרסיבית המתיימרת להיות ליברלית ובעצם היא מגבה ניצול, שימוש לרעה, פוגענות והנצחה של שלטון החזקים בחלשים מהם, ובהקשר המגדרי — השלטון הפטריארכלי של גברים בנשים.

מי ש”מסכימה” להיות אובייקט מיני בטקס הדרת-כבוד של חבורת גברים היא אישה מוחלשת מכדי להתנגד. אישה כזו היא עוד יותר קרבן מאשר קרבן אשר נאבק, זועק ומנסה למנוע את שלילת צלם האדם שבו. חולשתה יכולה לנבוע מפגיעות מיניות קודמות, מהעדר כל תחושת ערך עצמי, או מסיבות קשות אחרות. אבל דווקא מי שאינה מביעה אי-הסכמה, דווקא מי שהחוק הפלילי אינו מכיר בה כקרבן אונס, היא החוליה החלשה ביותר, הקרבן הגדול ביותר.

הפליא לתאר זאת הסרט הישראלי המצוין “שש פעמים”, שיצא לאקרנים לפני חמש שנים. סרטם של יונתן גורפינקל ורונה סגל מציג נערה מוחלשת, המנסה לרכוש לעצמה זכות קיום בחברה של בני נוער ממשפחות מבוססות, ולכן “נחשבים” יותר ממנה. כדי לזכות בתשומת לבם, הנערה בסרט “מסכימה” שוב ושוב שיבצעו בה מעשים מיניים, שעבור הנערים הם מעשי כיבוש “גבריים” להוכחת עליונותם. הם רוכשים את הדרת-כבודם הגברית, הן כקבוצה והן כפרטים בקבוצה, באמצעות שימוש מעין-מיני בנערה ה”מסכימה”. מבחינה משפטית יתכן שאין זה אונס; מבחינה אנושית, זהו ניצול מחריד. הוא מעורר בחילה ואימה.

וזו הנקודה. בפרשת אנתוני וארן חשוב, כמובן, לבחון האם המעשים המתועדים נלכדים ברשת המשפט הפלילי. אם הצעירים חדרו לגופה של האישה ללא הסכמה חופשית מצדה – מדובר במעשי אונס; אם הפצת הסרטון חשפה את זהותה ללא הסכמתה — זוהי הטרדה מינית אסורה; אם היא בוזתה והושפלה על ידיהם כאישה, בשל מינה ומיניותה — גם זוהי הטרדה מינית אסורה על פי חוק. אם נעברו כאן עבירות – בודאי שיש להעמיד בגינן לדין. אבל חשוב לאין שיעור שנדע להגיב להתנהגויות האיומות הללו ברמה הערכית, שאינה בהכרח חופפת להגדרות המשפט הפלילי.

לא משנה מה תגלה חקירת המשטרה, כולנו חזינו במו עיננו בכך שקבוצת הגברים השתמשה באישה באופן השולל ממנה את צלם האדם. הם התיימרו להפוך אותה לאובייקט, וביטלו בכך את כבודה הסגולי: את ערכה האנושי הטבוע, המוחלט. הם ערערו על היותה סובייקט, וההינו לעשותה לחפץ הנתון בידיהם לטוב ולרע. הם עשו לה דה-הומניזציה. בחברה שחרתה על דגלה את כבוד האדם וחירותו כערכי היסוד שלה.

כשאנו צופים בדה-הומניזציה, בפגיעה בכבודו הסגולי של האדם כאדם, אנחנו אמורים להתקומם ולהזדעק. כשנלווים לכך היבטים מגדריים, או גזעניים, או לאומניים, אנחנו אמורים להתקומם גם כנגדם. הדה-הומניזציה בסרטון אנתוני וארן היא גם פטריארכלית, שוביניסטית, סקסיסטית. אבל היא בראש ובראשונה דה-הומניזציה: שלילת כבודו הסגולי של האדם. זהו קו אדום. אסור לחצות אותו. אסור להתפשר עליו. אסור לאמץ כלפיו עיוורון סלקטיבי.

בחסות הסקסיזם, הגזענות והלאומנות אנו עוצמים עין ללא הרף לפגיעה בכבודו הסגולי של האדם. במקום להזדעק ללא היסוס אנחנו תוהים אם היתה כאן הסכמה ל”מגע מיני”; אם ה”מסתננים” הם “פליטים” או “מהגרי עבודה”; אם הפלסטיני שנורה הוא “מחבל” ולכן לא  “שבוי”.  אבל כשמדובר בכבודו הסגולי של האדם, שום “הסכמה” לא מתירה לשלול אותו. וגם לא שום תווית: לא של “מחבל” ולא של “מסתנן”. אדם הוא אדם הוא אדם. אם נמשיך לעצום עיניים, להפנות ראש, להתמם ולהתמכר לתעמולת שווא — אנו מוותרים במו ידינו על ליבת העולם הערכי שלנו. והרי כבר למדנו מן ההיסטוריה: בסוף הפגיעה תגיע גם אלינו. דה-הומניזציה לא עוצרת על שום סף.

המאמר התפרסם גם במדור דעות עיתון הארץ