בסוף השבוע שעבר הסיר השופט בדימוס אהרון ברק את הכפפות, ויצא למאבק תקשורתי חזיתי כנגד יוזמותיו של שר המשפטים דניאל פרידמן לפגוע בעצמאותה של מערכת המשפט. טוב ונכון שהנשיא הפורש יצא למאבק נגד המתקפה הפרידמנית, שכידוע, מכוונת במידה רבה נגד מורשתו המשפטית של ברק (האקטיביזם השיפוטי), נגד “אנשיו” (השופטים שמינה ובראשם נשיאת המערכת) ונגד המוסד שאיתו הוא מזוהה ושעליו הותיר את חותמו (בית המשפט העליון). ואולם, למרבה הצער, דומה שהיציאה למערכה התקשורתית לא השיגה את תכליתה הראויה. שכן, מתוך הדברים, נראה שנשיאו הפורש של בית המשפט העליון אינו מודע לא לנתק העמוק שהציבור הרחב מנותק מן השיח שלו, ולא לכעס האדיר שהצטבר בכל שכבות הציבור הן כנגד מערכת המשפט, והן כנגדו. דבריו מבטלים קשיים אמיתיים כלאחר יד ואינם מתמודדים עמם, ומעצימים בכך את התחושות הרווחות שהנשיא לשעבר לוקה בהתנשאות, בזלזול ובניתוק. התעלמותו זו של ברק מולידה טינה עמוקה בקרב הקוראים, ואוטמת את אזניהם משמוע את דבריו החשובים; כך מחטיא מאבקו את המטרה, וחבל.
 
לכן, בפתח כל נקיטת עמדה לגבי מעמדה של מערכת המשפט, יש להכיר במציאות השיפוטית כהוויתה, על גדולתה ועל תחלואיה. לצד ההשתבחות בשופטים מקצועיים, ישרים ואמיצים, בשנת 2008 לא ניתן להתעלם גם מן הסחבת השיפוטית האיומה, אשר הופכת כל התדיינות לעינוי דין. סחבת שבחלקה נובעת מתת תקינה ועומס בלתי נסבל, ובחלקה – מהתעקשותם של שופטים רבים מדי לכתוב פסקי דין ארוכים מדי, “תיאורטיים” מדי, הכורעים תחת נטל של  ציטוטים ומובאות מיותרים; מלהיטותם של חלק מן השופטים “להכנס להיסטוריה” ולכותרות העיתונים, כמו גם להשתתף בכנסים ובאירועים ציבוריים מחוץ לכתלי בית המשפט, הגוזלים זמן ואנרגיה. לא ניתן להתעלם גם מכך שלצד פסקי דין עניניים, מקצועיים וראויים, ניתנים פסקי דין המזלזלים בעובדות, באחד הצדדים להליך, בחוק, בתקדימים ו/או בשכל הישר. כל התחלואים הללו מוכרים לרבים בציבור היכרות אישית כואבת, ומעוררים את ביקורתו. יתירה מכך: בשנת 2008, כשמסך הבערות הורם אפילו מעל קודש הקודשים של בית המשפט, אי אפשר להתעלם מכך שגם מערכת השיפוט לוקה בנפוטיזם, בעוורון, ביהירות אטומה ומנותקת, ובקבלת החלטות לא תמיד לגמרי ענייניות, על סמך קשרים אישיים, אהבות ושנאות. התעלמותו של אהרון ברק מכל אלה פוגעת באמינותו ובנכונות הציבורית להקשיב לדבריו. מן הראוי להודות בהם ולהודות שמן ההכרח לתקן ולשנות את המצריך תיקון.
 
אילו הודה ברק במה שהציבור ממילא יודע וכואב, יכול היה לזכות בקשב הנחוץ להעברת המסר הפשוט שביקש להעביר: מערכת שיפוטית עצמאית, מקצועית, ישרה ואמיצה היא אחד מיסודותיה ההכרחיים של חברה מתוקנת במדינה דמוקרטית. בלעדיה – הדמוקרטיה הישראלית הצומחת ומבשילה לאיטה, תקמול ותקרוס ותפנה דרך למדינת עולם שלישי, מושחתת ורקובה. גם אם המערכת השיפוטית רחוקה מלהיות  מושלמת, ואולי לדעת רבים אפילו אינה מצויינת – בכל זאת היא בודאי טובה מאוד. שופטיה אינם נוטלים שוחד; הם מנותקים, ככלל, מן הפוליטיקה והפוליטיקאים, ואינם ניתנים להשפעה על ידיהם; הם סרים, לרוב, למרות החוק, ופועלים על פיו; במרבית המקרים, הם משתדלים לעשות דין וצדק כמיטב יכולתם. יתירה מכך: למרות השיקולים האישיים הנחשפים מדי פעם בקבלת החלטות, במרבית המקרים שופטים נבחרים ומקודמים על סמך כישוריהם המקצועיים ולא רק על סמך נאמנות לקליקה כזו או אחרת. בסך הכל, המערכת עובדת היטב, וסביר להניח שטוב יותר מכל מערכת שילטונית אחרת במדינה. כל זאת תחת שרביט המנצחים של נשיאת בית המשפט העליון.
 
לכן אסור בשום פנים ואופן להרים יד על המערכת השיפוטית ולפגוע בה. אסור להחליש אותה, לפורר אותה, לאיים עליה ולסכסך אותה עם עצמה. אסור לחתור תחתיה, לפגוע בדימויה ולהכפיש אותה. לתקן, לשפר, להשביח  ולחזק – כן; להחליש ולפגוע – בשום אופן לא. לכן מסע הצלב רווי השנאה של שר המשפטים דניאל פרידמן, בחסות ראש הממשלה, מסוכן, מזיק והרסני. לכן צריך להתקומם נגדו בכל דרך ולעמוד על כך שהתיקון יהיה בונה ולא קטלני; חכם ולא מתלהם; אבולוציוני ולא מהפכני. יש לדרוש שיפור כולל ויסודי שינוסח יד ביד על ידי נשיאת בית המשפט ושר משפטים עצמאי, נחוש ואיתן – אך לא שונא ומשתלח. אדם שלא יתבטל בפני מערכת השפיטה – אך גם לא ישאף להשתרר עליה ולהכריתה.