הנה שוב הגיעה עת השנה “לחגוג” את המאבק באלימות נגד נשים. ומה נשתנה היום הזה מכל הימים? נשתנה – ולא נשתנה. חווינו אלימות – בלי עין הרע, אבל גם חווינו עיסוק ציבורי בה, שטרם ידענו כמותו. לטוב ולרע.
אז מה היה לנו השנה? היתה המלחמה. אלימות. היו הקסאמים בשדרות. אלימות. תקיפת האוכלוסיה האזרחית בעזה. אלימות. ובמרכזי נשים בדרום ובצפון מדווחים על עליה ברורה באלימות נגד נשים. אלימות מולידה אלימות. לא ניתן להבחין בין אלימות “פנימית” או “חיצונית”; פוליטית או חברתית; ציבורית או פרטית. כשעולה מפלס האלימות, כשאנשים משתחררים מן המעצורים החוסמים – הם מוציאים את זה גם בבית. כשהם גברים, הם מוציאים בבית על האישה. ועל הילדים. והכלב, והנהגים על הכביש, והשכנים. כל מאבק בכל אלימות הוא לכן פרוייקט פמיניסטי. גם מאבק נגד אלימות מילולית. סקר שערכה הרשות לקידום מעמד האישה בישראל העלה שישראלים אינם מחשיבים אלימות מילולית כאלימות. נשים רבות סובלות ממנה, אך מרבית הציבור אינה מגדירה אותה כאלימות. והיא בהחלט אלימות. מילים יכולות להרוג. להקטין, לאיים, לרוקן את החיים מצבעיהם ושמחתם. לנכר אדם מעצמו, לגרום לו לראות את עצמו דרך עיניים בזות, ממעיטות, משפילות. קשה להגן על דימוינו העצמי החיובי; לא קשה לקחת אותו מאתנו. וכשהוא נלקח – מה נשאר? (גם השימוש הסיטוני במילה “מאבק” הוא אלים. מיותר. מה רע ב”יום ההתנגדות לאלימות נגד נשים”?)
היתה אלימות שבוצעה על ידי נשים. אישה ישראלית שלא הצליחה להרות שחטה את בנו הצעיר של בן זוגה מאישה אחרת. אם ישראלית הורשעה בסיוע לבנה לרצוח שתיים מבנותיה, אחיותיו, ולנסות לרצוח את השלישית, מכיוון שאחת מן השלוש קיימה קשר מיני עם גבר שלא היה “בעלה”. האח, האב והאם חשו שאת כבוד המשפחה ניתן לנקות רק בדמן של כל השלוש. אז מה זה אומר, שנשים אלימות כמו גברים? שהן אלימות כנגד נשים וילדים? לא בהכרח. זה אומר שמבנים פטריארכליים מדכאים ומשעבדים, מבנים שהם כוחניים ואלימים במהותם, כדי שיצליחו לשלוט בנשים ולמנוע מהן לערער על הסדר החברתי המפלה אותן לרעה, מולידים אלימות. אישה שערכה נמדד בפריונה לעומת “צרותיה” היא קרבן לנורמות אלימות מובנות, מערכתיות, ממוסדות. כאשר היא נלחצת, נדחקת, נסחטת על ידי הנורמות עד שאינה יכולה לעמוד בכאב – האלימות המופעלת עליה פורצת ממנה ופוגעת גם בסובבים אותה. וכמובן – בחוליות החלשות ביותר. אם שערכה נמדד בהצלחתה לחנך בנות שתתנכרנה לצרכיהן ורצונותיהן כדי להגן על “כבוד המשפחה” היא קרבן לנורמות אלימות מובנות, מערכתיות, ממוסדות. כאשר היא נלחצת, נדחקת, נסחטת על ידי הנורמות – האלימות המופעלת עליה פורצת ממנה ופוגעת גם בבנותיה.
והיתה, כמובן, לכאורה, השחיתות שבאה לידי ביטוי בפגיעות מיגדריות. נשיאים, שרים, מנהלי בתי נשיאם, ראשי ערים ומועצות שנאשמו בתקיפות מיניות של נשים. אנשי שלטון שניצלו – לכאורה – לרעה את מעמדם הציבורי הרם כדי לחמוס לעצמם מנעמים ותענוגות, כפי שעשו שועי ארץ וחזקיה מימי קדם. נבחרי ציבור מורמים מעם שמעלו באמון שניתן בהם וניצלו את הכוח שהופקד בידיהם כדי לשלול שלל, לבוז בז ולגזול לעצמם טובות הנאה מיניות מן הציבור שעל ידיו נבחרו ואשר אותו נשבעו לשרת נאמנה. בכך פגעו בנשים שאותן הפכו לקורבנות, במשטר הדמוקרטי, בשלטון החוק ובאמון הציבור במערכת הציבורית. בכך שימשו דוגמא ומופת שגברים חזקים צוברים לעצמם הדרת-כבוד ומביעים אותה על ידי צריכת נשים. רצוי צעירות. רצוי חטובות. למען יראו הכל ויידעו, למי למי יש יותר.
וכמובן, היתה האלימות המילולית של התקשורת, בסיקוריה את האירועים החמורים הללו. אלימות מתלהמת ושוצפת נגד הנפגעות, המתלוננות; נגד המשטרה שעשתה מלאכתה ומילאה חובתה כלפי הנפגעות וכלפי הציבור והמדינה; נגד היועץ המשפטי לממשלה שעשה את המעשה שהחוק והמצפון מחייבים לעשותו. קיתונות של ארס השביעה אותנו התקשורת כלפי כל מי שהעזו לעמוד על זכויות בסיסיות של נשים (ושל גברים) בישראל שלא לסבול תקיפות מיניות ולא ליפול קרבן לשחיתות שלטונית כוחנית. ארס צהוב, פורנוגרפי, מבהיל ומשתיק. ורק הסברים עניניים ודיונים בנקודות המהותיות לא קיבלנו. לא שמענו דיונים בתקיפה המינית כשחיתות שלטונית; בהעדר מנגנון להעמדה לדין משמעתי של שרים ונשיאים; בשאלה האם “עניין לציבור” הוא קריטריון שצריך להשפיע על פתיחה או סגירה של תיקים פליליים. במקום כל אלה שמענו הרבה איומים שהתלונות הללו יזיקו לנו; שהן יביאו לצמצום החוק למניעת הטרדה מינית; שיטו את לב הציבור נגד נשים ונגד קרבנות של אלימות מינית. הרבה, הרבה אלימות שפכה התקשורת בשירות האינטרסים המעמדיים של בעליה. אבל הציבור בישראל לא חושב שאלימות מילולית היא אלימות. אז הוא סופג.
זה מה נשאר? כרגיל – לקוות שבשנה הבאה בירושלים הבנויה. אמן.