אחד הריטואלים המביכים שממשלת ישראל מצטיינת בו הוא שליחת כל מבקר זר שמגיע לישראל ליד ושם. הוא נדרש לעבור על פני תמונות של נשים המתאמצות להסתיר את עירומן מעל קברים פעורים לרגליהן; בשבע עיניים בוחנים ומודאים שהשפיל מבט, שלבש הבעה מיוסרת, שהניח בלאט זר כשלראשו כיפה מעומלנת, ושהודה שאין בעולם קורבנוּת כשלנו. הסחר הזה בקורבנוּת הועתק עכשיו אל ישובי העוטף. שיירות של מבקרים מוּבָלות בשבילי הקיבוצים ההרוסים; המדינה שלא מנעה את הפלישה הרצחנית לתוכם ב-7 באוקטובר, מובילה עכשיו את הפלישה השנייה (כן, האנלוגיה ל”אונס שני” מכוונת). חדרי שינה מפויחים, משחקי ילדים מנופצים – הכל הולך בתחרות הקורבנוּת מול עזה.
וישנו העיסוק החדש שהתעצם ולאחרונה אף קנה לו בכורה: הצגה לראווה של הפגיעות המיניות שנעשו במסגרת מתקפת החמאס.
אין ספק שמרצחי החמאס ביצעו פשעים מיניים, ויתכן שהם מוסיפים לבצעם. כבר ב-7 באוקטובר התוודענו לדימויים המזוויעים שהמרצחים דאגו לשדר לעולם בזמן אמת: חלק מן הנרצחות והחטופות הוצגו שרועות כשפלג גופן התחתון חשוף ומוכתם בדם. הצילומים עצמם, ובודאי הפצתם ברבים, הם פגיעות מיניות חמורות, גם אם לעולם לא נדע מה בדיוק קדם לצילומם. כל עוד חטופות וחטופים ישראלים מצויים בשבי החמאס הם חשופים, כמובן, לכל סוגי ההתעללות, כולל מיניים.
הטוויסט בעלילה אירע כשארגונים בינלאומיים, ובעיקר ארגונים שמופקדים על קידום רווחתן של נשים, התעלמו מן העולה מתמונות החמאס, וסרבו לזהות בהן פגיעות מיניות. הם סרבו להכיר במעשי אונס שלא הוכחו בעזרת ראיות פורנזיות קונקלוסיביות. וכאלה, ככל הנראה, אין: מי שטיפלו בגופות הנרצחות לא חיפשו שרידי זרע, ולא תיעדו פציעות באברי המין.
התגובה הישראלית הזועמת לאטימות המכוערת של הארגונים הבינלאומיים מובנת. אבל דומה שהיא צברה תאוצה, ויתכן שיצאה משליטה. לעיתים היא נשמעת כדרישה המוכרת מן העולם שיכיר בעליונות קורבנותינו. סירוב הגופים הבינלאומיים להעניק הכרה כזו הניב סחרור, חיטוט מעמיק והולך בפגיעות המיניות, ועיסוק ציבורי הולך וגובר בהן. אך לפני שאנו נותנות יד למהלך, מן הראוי לשאול: לשם מה הוא טוב? איזו מטרה הוא עשוי לשרת? באיזה מחיר?
הרווח עבור ממשלת ישראל ברור: ההתמקדות בקורבנוּת מסיטה את תשומת הלב מכישלונה הנורא בהגנה על תושבות ותושבי ישראל, ועשויה לזכות אותה באהדה בינלאומית שנחוצה לה כדי שתוכל להמשיך את הלוחמה בעזה. השימוש האינסטרומנטלי בנפגעות האלימות המינית להשגת מטרות אלה הוא דה-הומניזציה שלהן. אסור להצדיקה או לתת לה יד.
מאז שהופסקה השבת השבויות והשבויים מעזה, יש מי שמתייחסים לפגיעות המיניות בשבויות כדי להפעיל לחץ על הממשלה לעשות הכול להשיבן. הדרישה הציבורית להשבת החטופות והחטופים צריכה להיות נחרצת ובלתי מתפשרת: כולם, עכשיו ובכל מחיר. אך די בסכנת החיים, ברעב, בעינויים, ובנזקים הנפשיים הכבדים כדי להצדיק דרישה חד משמעית כזו; אין צורך להתמקד בפגיעות המיניות.
הנזקים הכרוכים בעיסוק הפומבי התכוף בפגיעות המיניות קשים. ראשית, העיסוק הפומבי כרוך בפגיעה קשה מנשוא באנושיותן ובפרטיותן של מי שהותקפו מינית ונרצחו. נשים אלה – ועל פי עדויות גם גברים – זכאיות להכרה מלאה והחלטית בכבודן הסגולי: בערך האנושי המלא, הטבוע, שהמרצחים ניסו לשלול מהן. בתוך כך הן זכאיות להתחשבות מלאה ברצונן ובצנעת הפרט שלהן. אישה מהן לא ביקשה שמה שנעשה לה יפורסם; אישה מהן לא הסכימה לכך. איש או אישה זולתן אינם רשאים להחליט עבורן. מכיוון שהן לא נתנו הסכמה לחשיפת פרטיותן – כל פרסום לגביהן הוא שיתוף פעולה עם הדה-הומניזציה שרוצחי החמאס ניסו לעשות להן.
לכאורה, די בכך שזהותן של הנרצחות שלגביהן נטען שנפגעו מינית אינה מפורסמת. אבל העיסוק בפגיעות המיניות מביא לכך שאי אפשר לחשוב על מותה של אף אישה במלחמת החמאס בלי לתהות האם היתה בין קורבנות התקיפות המיניות. אין הצדקה ואין לאיש זכות להציב סימן שאלה זה ליד כל נרצחת ולערב אותה בפורנוגרפיזיה של האלימות המינית. יתירה מכך, לאוהביה, משפחתה, קרובים, חברים ומיודעים זהו סבל נוסף שאין שום סיבה שיחוו. הם לעולם לא יידעו אם מעבר לעינויי הרצח יקירתן עונתה גם מינית, והספק הזה עלול לייסר אותם לעד. העיסוק הבוטה בנושא רק מעצים את הייסורים.
כך גם לגבי מי ששרדו את מתקפת ה-7 באוקטובר והנשים ששבו מן השבי. ככל שהעיסוק הציבורי בנושא גובר, מכריהן, מודעיהן וכל הפוגשים בהן עלולים לתהות האם גם הן סבלו מאלימות מינית. הן עלולות לפגוש את השאלה הזו בעיניהם של הסובבים אותן. זו פגיעה בלתי נסבלת בזכותן לפרטיות. מי מבין הניצולות שתבחר לחלוק את סיפורה או אף לנסות להגיש תביעה משפטית זכאית, כמובן, למלוא התמיכה. בזמן ובמקום שתבחר. אך לאיש זולתן אין זכות לעורר לגביהן את הספק שמא סבלו פגיעה מינית.
וכמובן, העיסוק המוגבר בפגיעות המיניות תורם לטראומה של כולנו, כפרטים וכקבוצה. חודשיים אחרי המתקפה עודנו מתמודדות ומתמודדים עם השלכותיה בכל הרמות, בודאי הרגשיות. רבות ורבים מאיתנו סובלים מתסמינים טראומטיים או פוסט טראומטיים. הרצת סרטוני זוועה בעלי אופי מיני במוחנו אינה יכולה להועיל להתמודדות עם הטראומה.
נוכח כל הנזקים הכבדים הללו, מהי התועלת שעשויה לצמוח מן העיסוק בפגיעות המיניות? תועלת אחת היא בירור האמת, תיעוד, ושימור הזיכרון. הפעילות הכרוכה באלה צריכה להיות – כשם שהיא בפועל – מקצועית, זהירה, עניינית ודיסקרטית, ולהתרחש מחוץ לשיח הציבורי. אם יתגבש מאגר נתונים, הוא יוכל לסייע בהבנת השימוש בפגיעות מיניות בהקשרי לוחמה.
עיסוק ציבורי בפגיעות המיניות יכול להועיל מאוד במישור החינוכי, אך רק אם ייעשה באופן מושכל ומחושב; אם ישמש להנכיח את המבנים החברתיים שמולידים זוועות כאלה, ויכוון לתובנות כיצד אפשר למנוע את הישנותן. זוהי משימה חשובה וראויה. היא מצריכה תכנון ולימוד, ואינה חייבת להתבצע מיידית. משרד החינוך צריך להעביר מורות ומורים השתלמויות, כדי שיוכלו לתווך את הנושא לצעירות ולצעירים באופן ערכי מועיל.
תקיפות מיניות בעת מלחמה ממחישות באופן בוטה וקיצוני את הדה-הומניזציה שהפטריארכיה משווה למגע המיני ההטרוסקסואלי. במקום להדגיש את האינטימיות, האוטונומיה, ההגדרה העצמית וההדדיות הבינאישית, האנושית, שיש במגע המיני, המבנה החברתי הפטריארכלי מכונן את הקשר המיני כהשתררות והכנעה. תפיסת העולם הפטריארכלית מציגה את הגבר כגורם הפעיל מינית, שמשליט את עצמו במעשה המיני על האישה, ומבטא את הסובייקט שבו על ידי הפיכת האישה לאובייקט מיני שלו. האקט המיני מוּבנֶה ככיבוש: הוא כובש, היא נכבשת. בתוך כך הגבר זוכה בהדרת-כבוד גברית, והיא מושפלת ומבוישת כאישה. אלימות מינית במצבי מלחמה משליכה את ההבניה הפטריארכלית הזו על היחסים בין הקבוצות הלוחמות: הגברים הפוגעים בנשות האויב מכוננים את עצמם כסובייקטים, כובשים ושליטים ביחס לקבוצה השנייה, שהמעשים המיניים הופכים אותה למושפלת וכבושה; לאובייקט מיני הנתון למרות המנצח. לכן התקיפות המיניות מבטאות נקמה קבוצתית על השפלה קודמת מידי הקבוצה השנייה.
עיסוק בפגיעות מיניות שאינו מציף הבניות חברתיות אלה באופן מושכל, שאינו חושף ומפרק אותן בזהירות מבוקרת – עלול לחזקן. מי ששבויים בתפיסת העולם הפטריארכלית יחוו את הפגיעות המיניות בבנות קבוצתם כהשפלה קולקטיבית; ככל שיגבר העיסוק בנושא – תתחזק תחושת ההשפלה שלהם, תגבר שאיפתם לנקום בקבוצה השנייה, והם יתחפרו בתפיסותיהם הפטריארכליות. לא רק שאין בכך כדי למנוע פגיעות מיניות עתידיות, אלא ההיפך: ככל שמתחפרים בתפיסות הפטריארכליות, כך גוברת השאיפה לכבוש באמצעות מגע מיני.
לאחר שבועות של לחץ נמרץ, הארגונים הבינלאומיים כבר מביעים הכרה בתקיפות המיניות שבצע החמאס ומגנים אותן. אפילו רשת ה-BBC עשתה כך. יש לקוות שעכשיו אפשר יהיה להניח לעיסוק הציבורי העודף בנושא במתכונתו הקיימת ולקדם שיח ציבורי ערכי, חינוכי, זהיר, ולא בהכרח מיידי. על העוסקים בו להשמר מטראומטיזציה ופורנוגרפיזציה, כמו גם מחיזוק התפיסות הפטריארכליות ונזקיהן. מטרתו צריכה להיות חשיפת המנגנונים החברתיים שמובילים לפגיעות מיניות לא רק במלחמה, אלא בכל תחומי החיים, כדי לפרקם ולהשתחרר מהם.