הרבה אירועים קשים ומטרידים דווחו לנו במהלך תקופת החגים: גברים רצחו את בנות זוגם; מבוגרים תקפו קטינים חסרי ישע; מתנחלים אלימים תקפו פלסטינאים, ישראלים שבאו לסייע להם במסיק וחיילי צהל, ורשויות הכיבוש שוב העלימו עין והענישו את הקרבנות; מועצות מקומיות (הפעם בית שמש) שוב נתנו יד להדרת נשים, בוטה מתמיד, ואין דין ואין דיין. חמור עוד יותר: ארצות הברית הפקירה את הכורדים בצפון סוריה, ונתנה אור ירוק לתורקיה של ארדואן, בתמיכת רוסיה של פוטין, לפלוש לשטח הכורדי ולהשתלט עליו. שלוש מאות אלף אזרחים כבר איבדו את בתיהם והפכו לפליטים, ורבים משלמים בחייהם על בגידתה של בעלת הברית האמריקאית.

אך הדיווח המצמרר והמחריד מכל התפרסם בכתבתו של דיוויד סטברו במוסף הארץ: “בערבות סין מוחזקים בגולאגים כמיליון איש. אני הייתי שם והצלחתי לברוח. עינויים, אונס שיטתי, ניסויים בבני אדם, 20 אסירים בחדר קטן, מצלמות על התקרה, שוטרים בכל פינה”. אין זו הידיעה הראשונה על ה”חינוך מחדש” ששלטונות סין כופים על בני המיעוט האויגורי במחוז שינג’יאנג שבצפון מערב המדינה; מחנות הכפייה מוקמים כבר מזה שנתיים, ומידע על אודותיהם מטפטף אל מחוץ לגבולות סין. ואולם, כפי שמעיד כתב הארץ דיוויד סטברו, עדות מלאה, יסודית ומהימנה כמו זו שמגוללת סיירגול סאוטביי היא נדירה. גם שלטונות שוודיה קבעו שדבריה אמינים והעניקו לה מקלט מדיני.

שלטונות סין מבקשים להחליש את אופיו האויגורי של המחוז ולכפות עליו את התרבות  השלטת; זאת במקביל להצפת המחוז בבני האן, כדי לדלל את האוכלוסיה האתנית הילידית. סאוטביי מגוללת סיפור בלהות על מחנה כפייה שמנהליו עושים שימוש בכל עינוי שאפשר להעלות על הדעת. האסירים, שנכלאו במחנה על לא עוול בכפם, פשוט מפני שהם אויגורים, מורעבים, אזוקים בכל שעות היום והלילה, מעונים (עקירת ציפורניים, הכאות מכל סוג), נאנסים באופן שיטתי, ובנשים שמתעברות מבוצעות הפלות כפויות. מדי יום מוקצבות לכל אסיר דקותיים לעשות את צרכיו בדלי שעומד בחדר קטן שאותו חולקים עשרים אסירים. מדי אחר צהריים הם נאלצים להתוודות על “חטאים” שעליהם לבדות. הם נדרשים לבלוע כדורים שפוגעים בהם. השוטרים המנהלים את המחנה עושים בהם ככל העולה על רוחם, כולל מעשי אונס קבוצתיים חוזרים ונשנים. מזכיר לכם את מחנות הכפייה ברוסיה הסובייטית, בסין הקומוניסטית בשנותיה החשוכות ובגרמניה הנאצית? בצדק. השיטות אותן שיטות והזוועה אותה זוועה.

האלימות של בני זוג נגד בנות זוגם, הפגיעה בקטינים, והתפרעות המתנחלים זכו בסיקור נרחב ובעניין ציבורי רב. נטישת טראמפ את הכורדים בצפון סוריה זכתה בסיקור ובעניין. כתבתו המצמררת של סטברו, בת ששה עמודים במוסף, הניבה פחות ממאתיים טוקבקים. הא ותו לא. עדות מפורטת על זוועת חייהם של מליון איש במחנות שלא שונים במאום ממחנות הכפייה הנאצים, ושום תגובה. לא זעקה ציבורית, לא התקוממות, לא זעם. קומץ טוקבקיסטים כתבו שלא יבקרו בסין. אבל בערוץ הציבורי שידרו פרק נוסף בסדרה המתארת קבוצה ישראלית מתיירת בסין (“ניפגש בלובי” עם אורי גוטליב). הפרק התעמק ביחסים הסוערים בין הדמויות הססגוניות המאכלסות את הקבוצה, ובמפגש עם קבוצת סטודנטים סינים הלומדים עברית כדי לקשור קשרים עסקיים עם ישראל. בתכנית רדיו, רשת ב’, ציינו שמחירי הטיסות לסין צללו עם תום עונת החגים. עסקים כרגיל.

כשאסירים מן המחנות הנאציים הצליחו לברוח אל החופש ותארו את הזוועות שחוו — לא האמינו להם. כבר שבעים שנה שאנו מתקוממים על כך ומגישים לעולם כולו חשבונות מוסריים לפרוע. כשסיירגול סאוטביי הצליחה לברוח ממחנה תואם-נאצי ומספרת את סיפורה אנחנו לא מפקפקים באמיתותו; פשוט לא אכפת לנו.

המכנה המשותף להפקרת הכורדים בצפון סוריה ולהפקרת האויגורים בסין ברור כשמש: איש אינו רוצה להסתבך עם ארדואן ופוטין במקרה האחד, ואיש אינו רוצה להסתבך עם ממשלת סין בשני (ראו את המחיר הכלכלי הכבד שמשלמת ה-NBA על התבטאות פרטית מינורית ביחס להפגנות בהונג-קונג). וחוץ מזה, גם הכורדים וגם האויגורים מוסלמים, כהים, מלוכסנים; אחרים. אז פשוט מעלימים עין ושותקים. בדיוק כמו שעשו האירופאים והאמריקאים הלבנים כשהנאצים, שהיו גדולים וחזקים, החלו לכלוא יהודים וצוענים, שנתפסו כאחרים אתניים; הומואים, שנתפסו כאחרים בנטייתם המינית; ומי שהוגדרו כחולים בגוף ובנפש, שנתפסו כאחרים בבריאותם. אלא שהפעם אשמתנו המוסרית כבדה לאין שיעור: כי אנחנו בוודאות יודעים שזה מתרחש; כי אנחנו יודעים לאן זה יוביל; כי נשבענו, כולנו, כל המין האנושי, ש”לעולם לא עוד”. ואנחנו בוגדים בשבועתנו. 

הדבר החשוב ביותר שקרה אחרי מלחמת העולם השנייה היה ההכרזה על משטר בינלאומי של זכויות אדם. כל מדינות העולם קיבלו עליהן לקיים, לכבד, לקדש ולהבטיח את כבודו הסגולי של כל אדם באשר הוא אדם, ואת זכויות היסוד הנגזרות ממנו. ההתחייבות היא אוניברסלית: היא שוללת באופן קטגורי הבחנה בין יצורים אנושיים על בסיס סיווג אתני, מגדרי או דתי. כל אדם מכיל את צלם האדם, וכולנו נשבענו להגן על קדושתו בכל מחיר, ללא היסוס. ההתחייבות נועדה להכפיף כל מדינה לפיקוח בינלאומי בתחום זכויות האדם גם ביחס לאזרחיה (כמו במקרה האיוגורים בסין), ובודאי ביחס לאזרחים זרים בשטחים כבושים (כמו הכורדים בצפון סוריה). כדי למנוע את הישנות אוושוויץ.

בשנים האחרונות חלה שחיקה עמוקה במחויבות לכבוד האדם ולמשטר זכויות האדם. הפרטיקולריות הלאומנית, הפונדמנטליסטית, הקנאיות, מרימות ראש בחלקי עולם רבים, וקוראות תיגר על הסדר העולמי שהתכונן בצל אימתן של שתי מלחמות עולם. ההפקרה הבוטה, לאור יום, של הכורדים, והאדישות התהומית לרדיפת האויגורים הן עדויות זועקות לעומק ההתרחקות שהתרחקנו מתרבות זכויות האדם. הן בארץ והן בעולם. 

ישראל אולי אינה יכולה להשפיע לא על מדיניות זכויות האדם של סין ולא על מדיניותן של סוריה, תורקיה, ארצות הברית ורוסיה ביחס לכורדים; ואולם עליה לזעוק בקול גדול. עליה להצטרף לכל יוזמה בינלאומית (בדרך כלל אירופאית) נגד הפגיעות בזכויות אדם. עליה להניף את דגל זכויות האדם ולדרוש שמה שנעשה לנו לא יעשה לזולתנו; הן זו התורה כולה.

מאליו יובן שהכיבוש המתמשך והפגיעה שישראל פוגעת מדי יום בזכויות אדם של אזרחים פלסטינים פוגעת ביכולתה לזעוק למען זכויות אדם של מיעוטים אחרים בעולם. וזו, כמובן, תזכורת נוספת מדוע צריך להאבק נגד המשך הכיבוש ובעד זכויות האדם של האוכלוסיה הפלסטינית. זו גם תזכורת מדוע חשוב כל כך שבני גנץ יצליח להרכיב ממשלה, כמעט בכל מחיר, כדי שמדינת ישראל תוכל לשוב לחיק המדינות שעוד נותרו מתוקנות במידת מה (כמו גרמניה…) ולהאבק נגד זוועות נאציות באשר הן מתרחשות.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 26.10.2019