ב- 21 ליולי התבשר העולם על לכידתו של ראדובן קארדז’יץ’, פושע המלחמה המבוקש בעולם; קארדז’יץ’,הרוצח שהיה בין מנהיגי “הטיהור האתני” בבוסניה בשנות התשעים של המאה העשרים ואחראי-במשותף למותם של עשרות אלפים; “הפסיכיאטור-המשורר” שאחראי להרס החיים בסרייבו, ולשחיטה של שמונת אלפים תושבי סרברניצה; ה”מנהיג” שהנהיג אונס המוני של רבבות נשים סרביות וכלא רבבות סרבים מוסלמים במחנות ריכוז והרעבה שהפכו למחנות מוות. לאחר מותו הטבעי, בטרם עת, של סלובודן מילושוביץ, שחמק כך מן הדין הבינלאומי, העמדתו לדין של ראדובן קארדז’יץ’ היא אירוע חשוב מאין כדוגמתו. לא בכדי הכריזה הקנסלרית של גרמנה, אנגלה מרקל, כי “זהו יום היסטורי”.

ואכן, לכידתו של רוצח-עם, של מנהיג לאומני שהוביל “טיהור אתני” במרכז אירופה לפני מעט יותר מעשור, הוא יום היסטורי. זוהי הזדמנות לבחון מחדש את הלאומנות, את השנאה הקבוצתית, את הקיטוב בין נוצרים ומוסלמים – ובין בני דתות שונות בכלל. זו הזדמנות לשוב ולחשוב על “הטבע האנושי”, ועל משמעות העובדה שפסיכיאטור ומשורר יכול להנהיג תופעה מפלצתית חסרת גבולות וקרקעית. על כך שאדם משכיל, רגיש ונאור, לכאורה, שנראה ככל בן תרבות, יכול להיות חיית-אדם צמאת דם, ולהוביל המונים להתנהגות ברברית ובלתי אנושית. על כך שכה קל, במרחק של מאות קילומטרים מאוושוויץ, אחרי כל מה שעברה אירופה במאה העשרים, להקים מחנות מוות ולהרעיב אנשים לכדי שלדים שמאבדים את צלם האדם.
 
ואמנם, ברחבי העולם, ב-22 ליולי, תפסה לכידתו של קארדז’יץ’ את הכותרות הראשיות. רק לא בישראל. “הארץ”, העיתון האינטלקטואלי של ישראל, דיווח על הלכידה ב-23 לחודש, בכותרת זעירה בתחתיתו של העמוד הראשון (כותרת שהפנתה את הקוראים לעמוד העשירי, הוא העמוד שיוחד לנושא). את שאר העמוד הראשון תפסו (בנוסף לפרסומות) כותרות חשובות הרבה יותר, לא רק על פיגוע הטרקטור בירושלים, אלא על ביקורו של אובמה בישראל, וכמובן, על הנושא החשוב מכל, בעל הערך ההיסטורי שלא יסולא בפז: חקירת טלנסקי והדלפות מחקירותיו של אורי מסר. ולא רק “הארץ” שתק: מדינת ישראל לא רעשה, לא עצרה את נשימתה, לא שמחה ולא התאבלה. למעשה – היא עברה על החדשה לסדר היום ולא נתנה לה להפריע בחייה השוטפים; בשחיתות האישית הקטנה של “מנהיגי האומה”, ובהנהנתנות היומיומית הקטנה של צאן מרעיתם.
 
קשה להבין את זה. קשה לעכל ולקלוט שמכל עמי העולם, דווקא אנחנו כה אדישים ללכידתו של פושע בינלאומי האחראי לדה-הומניזציה ורצח עם. מה קורה לנו? האם ייתכן שקשה לנו לבלוע שיש רוצחי-עם שלא רצחו אותנו, אלא בני עמים אחרים? האם אנו חשים מאויימים מכך שיש גם רוצחי עמים אחרים, ושיש קרבנות אחרים זולתנו? האם אנחנו שקועים כל כך בתחרות על בלעדיות קדושת הנרצחים/ הקרבנות שאיננו יכולים “לפרגן” לנרצחים/ קרבנות אחרים? האם העובדה שקארדז’יץ’ טבח במוסלמים מקשה עלינו לראות את רצח העם ולהזדהות עם הזוועה? כל אלה שאלות בלתי נסבלות כמעט, מטרידות ומציקות, אך אסור להתעלם מהן, כי קשה לחשוב על סיבות אחרות לשתיקה הרועמת ששתקנו השבוע, נוכח האירוע ההיסטורי הזה. אי אפשר שלא לשאול: מה זה אומר עלינו?
 
בעיתון סוף השבוע של “הארץ” פורסמה כתבתו האישית של איתי אנגל, שהיה בסרייבו הנצורה של 1992 . הכתבה מעבירה משהו מתחושת הזוועה והאימה נוכח מעשיו המפלצתיים של הרוצח. שווה לקרוא.