סילוויו ברלוסקוני, נשיאה המושחת של איטליה, שהפך אותה לקלס ולשנינה בעולם כולו, הכריז לאחרונה על שובו לפוליטיקה האיטלקית. השחיתות, הבושה, המיאוס – ממש לא מפריעים לו. אחת הפרשיות שבהן מואשם “המנהיג” היא כי הדיח קטינה לזנות. היום אנו מתבשרים כי “שלשום נעדרה העדה המרכזית, כארימה אל-מאגרוב, נערת זהר ממוצא מרוקאי המכונה “רובי”, מהמשפט במילאנו. התובעת הראשית, אילדה בוקאסיני, גינתה את “טקטיקות ההשהייה” של ראש הממשלה לשעבר והאשימה אותו בניסיון לדחות את פסק הדין עד אחרי הבחירות, בעוד כחודשיים.” (כתבתה של סביונה מאנה בהארץ היום http://www.haaretz.co.il/news/world/1.1885054).

בצירוף מקרים מבעית, אנו מתבשרים בדיוק באותו יום שהתיק המרכזי נגד אביגדור ליברמן, שעניינו שחיתות מסועפת, ייסגר, מכיוון שהעדה המרכזית (מקפריסין) חזרה בה מנכונותה להשמיע את עדותה המרשיעה, ובלעדיה הפרקליטות חוששת שהראיות בתיק אינן חזקות דיין (זאת לאחר שעדים אחרים מתו, נעלמו, נתקפו אלם…)

אז מה הדומה? שני גברים “חזקים”, מפחידים עד מוות, ששובל של ראיות על שחיתות חסרת רסן משתרך (לכאורה, כמובן) מאחוריהם; ושתי עדות שלפתע מתפוגגות וכך מסכלות את העמדתם למשפט על מעשיהם. האם ייתכן שהנאשמים פשוט מפחידים מדי? האם ייתכן שהמדינות לא השכילו לחזק את העדות, להעצמין, ולהבטיח להן הגנה מספקת מול גברים גדולים ומבהילים כל כך? האם ייתכן שהמדינות הפקירו את העדות לגורלן, ועכשיו מגלגלות עיניים על שהן אינן מוכנות להתאבד על מזבח עשיית הצדק?

נסיים בהערה ממלאת גאווה לאומית: שלנו גדול וחזק ומפחיד יותר! באיטליה נראה שהעדה תשוב ותופיע בינואר, וכך תיקו של ברלוסקוני יתנהל בסופו של דבר, ורק באיחור. אצלנו, העדה הקפריסאית התפוגגה ללא שוב, וכך הנאשם שלנו חמק מרשת החוק לחלוטין, ויצא יותר גבר מברלוסקוני! אשרינו…