אפשר לנשום לרווחה: בית המשפט בקפריסין שהרשיע נערה בבדיית אונס והגשת תלונת שווא על קבוצת נערים ישראלים גזר עליה עונש מאסר על תנאי, ולא מאסר בפועל. כך תוכל לשוב מיד הביתה ולהתחיל את תהליך השיקום הקשה הצפוי לה. בגלל שהתלונה על אונס לא נבדקה בהליך משפטי, נראה שלעולם לא נדע מה בדיוק התרחש בין הנערה וקבוצת הנערים שהיא האשימה באונס ואחר כך חזרה בה מתלונתה. אבל אנחנו יודעים די והותר כדי להבין שההתרחשות היא תעודת עניות נוספת לכל מי שהיו מופקדים על חינוכם של הנערים הנוגעים בדבר.

יתכן שלעולם לא נדע אם הנערה הצליחה לומר “לא”, או אם הנערים שמעו את תחינתה. לא נוכל לדעת האם האירוע עומד בדרישות ההגדרה המשפטית הקפריסאית — או אף הישראלית — לאונס אסור על פי חוק. אבל גם ללא שום הכרעה משפטית אנחנו יודעים שנערים שיש להם משפחות, שבגרו את מערכת החינוך הישראלית שהו בחדר בו חלק מהם קיימו יחסי מין עם נערה יחידה; חלק מהם צילמו את ההתרחשות בטלפונים שלהם. הנערה טענה שלא היתה מעוניינת במרבית המגעים המיניים שנעשו בה, אך איש מן הנערים לא טרח להבחין בכך, לא התריע על כך ולא עשה דבר כדי להפסיק את ההתרחשות. הם השתתפו, צפו, ותיעדו. באף אחד מהם, למיטב ידיעתנו, לא התעורר ספק האם ההתרחשות מכבדת את הנערה; האם היא נהנית ממנה; האם ראוי לבדוק את נכונותה להמשיך בה. ואם התעורר בו ספק כזה — הוא השתיקו והמשיך לצלם. לכן אנחנו יודעים שמערכת החינוך הישראלית, על הוריה ומוריה, לא השכילה להכשירם ליחסי אנוש מכבדים בסיסיים.

כי כל מה שמערכת החינוך צריכה לעשות זה להטמיע בחניכיה ערכים אנושיים בסיסיים ביותר. המסר שצריך היה לוודא שיפנימו פשוט מאין כמוהו: ואהבת לרעך כמוך, כולל רֵעתך. לעולם אל תעשה לזולתך — גבר או אישה — את השנוא עליך, ולא את השנוא עליהם. לפני שאתה חודר לגוף של אדם אחר הסתכל לו בעיניים, הבט בשפת הגוף שלו, בדוק אם הוא מעוניין בכך. שאל אותו. הקשב לו. ואם יש לך ספק סביר — עצור ופנה לאחור. כי מי שנכנס לגוף של אדם שאינו רוצה בכך פוגע בקודש הקודשים.

כל מה שמערכת החינוך היתה צריכה להגיד לצעירים האלה הוא לעולם אל תניח שבחורה ש”הסכימה” לשכב עם חבר שלך “מסכימה” לשכב גם איתך; או שתהיה נוכח בחדר בשעה שהיא שוכבת איתו; או שתצלם אותה. סקס זה לא משהו שקבוצה עושה למישהי ששתתה יותר מדי, או שאתה לא דובר את שפתה, או שהיא לא מצליחה להעביר לך מה היא רוצה ומה לא. סקס זה משהו שאנשים עושים להנאתם ההדדית, מתוך כבוד הדדי, התחשבות, תשומת לב וזהירות גדולה שלא לפגוע ולא לצלק.

מערכת החינוך הישראלית לא לימדה את הנערים הללו שכל בני האדם הם יצורים רגישים ושבריריים. שאם קבוצה מסתערת על נערה, בין שהצליחה להתנגד ובין שלא, זה עלול לרמוס את דימויה העצמי, את בטחונה בזולת, את יכולתה לפתח קשרים אינטימיים. זה עלול להותיר בה טראומה שתשוב ותכה בה בהזדמנויות לא צפויות ועלולה לגבות ממנה מחירים כבדים גם בעתיד.

כל זה לא מסובך. זה היה צריך להיות מובן מאליו. אפשר היה לצפות שכל הורה ישקיע את מיטב מרצו בהקניית כללי התנהגות בסיסיים אלה. שמערכת חינוך שמלווה ילדים מן הגן ועד סוף התיכון תתאמץ למצוא את הדרך לעצב בהם את מינימום הרגישות האנושית. שתלמד אותם להיות קשובים לעצמם; לאנשים הסובבים אותם; לבעלי חיים; לסביבה. לדומים ושונים, דומות ושונות. הרי זו המשמעות הראשונית ביותר לא רק של ערכים אוניברסליים וזכויות אדם, אלא של כל מערכת מוסרית, כולל זו היהודית.  

האירוע הקשה בקפריסין, שחלקו הנורא ביותר, יש לקוות, כבר מאחורינו, הוא עוד קריאת השכמה אחת, מני רבות. הורים, מורים, מנהלים, מפקחים, שרי חינוך — עשו משהו כדי שהצעירים שאתם מופקדים על חינוכם לא יתייחסו זה לזה כאל חפץ שאפשר להשתמש בו, להראות לחבר’ה ולהעביר דחקות. אי אפשר להמשיך להתעלם ולגלגל את האחריות על מישהו אחר; אי אפשר לקוות שזה יקרה לבד. הטביעו בהם, אם לא אהבת אדם, אז לפחות התחשבות בסיסית ביותר. במסורת היהודית, כשחינוך נכשל בצורה כל כך מחפירה, קוראים לזה סדום ועמורה.

פורסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 7.1.2020