קולמוסים רבים נשברו מאז הבחירות בניסיונות לרדת לשורשי תחושות ההלם, האכזבה והאבל שהשתלטו על חלקים גדולים מחבריו (היהודים) של גוש השינוי שזכה בבחירות. העובדות שבבסיס התגובות הרגשיות הקשות ידועות: נתניהו עומד שוב, למרות הכל, בראש המפלגה הגדולה בכנסת; אחרי כל מה שקרה כאן בארבע השנים האחרונות, כמעט מחצית מהציבור הישראלי רוצה לראותו ממשיך להנהיג – להחריב – את המדינה; גוש נתניהו גדול יותר מגוש אייזנקוט, וכו’. אבל למה רוח הנכאים הזו, כשבסופו של דבר 67 מנדטים בכנסת הנבחרת מונעים מנתניהו להמשיך לשלוט ולהחריב, ומאפשרים להקים ממשלת שינוי? ברצוני להציג מיסגור נוסף, שמאיר עוד זווית של התגובה הקשה לתוצאות הללו. אני מציעה שבבסיס השבר הגדול שחווים רבים מהמנצחים נמצאת גם התנפצותה של קונספציה שהשתרשה במחנה הליברלי.

לפי הקונספציה הנפוצה בקרב גוש השינוי, כדי להביס את נתניהו יש להתמקד רק ב”נושאי הליבה” המאחדים מחנה ישראלי (יהודי) גדול: ההתנגדות להפיכה המשטרית ולהשלטת דיקטטורה, האחריות לטבח ה-7 באוקטובר, והשוויון בנטל. במקביל, יש לשים בצד, לעת אחרת, את הנושאים המפלגים: המלחמה בעזה, הפרעות בגדה, ההתעמרות באזרחים הערבים, ומעל הכל – הסכסוך הישראלי-פלסטיני והכיבוש.

אם תוצאות הבחירות לימדו אותנו משהו, זה שאי אפשר להביס את נתניהו תוך התמקדות ב”נושאי הליבה הנקיים מערבים” ותוך התעלמות מתפוח האדמה הלוהט ששמו פלסטינים. הניצחון על נתניהו בקלפי לא הושג בתגובה להפיכה המשטרית או לאי השוויון בנטל, אלא דווקא בגלל שהוא וממשלתו חצו כל קו אדום ביחסו לפלסטינים – אלה שבתוך הקו הירוק ואלה שמחוצה לו. ההתגייסות האזרחית האדירה שהביאה לתשעה עשר המנדטים שוברי השוויון היתה דווקא סביב הנושאים שעבור ישראלים יהודים ליברלים רבים נחשבים עדיין שנויים במחלוקת, ולכן כאלה שיש לדחות את הטיפול בהם לעתיד לא ידוע. בסוף ניצחנו את נתניהו דווקא בגלל הגזענות, ההשמדה והפוגרומים, ורבים מתקשים לעכל זאת, שלא לומר לשמוח בכך.

בראשית שנת 2023, כשיריב לוין הכריז על ההפיכה המשטרית והמוני ישראלים החלו לנהור לרחובות, סערו הרוחות בכל קבוצת ווטסאפ, בכל ככר וצומת, ותחת כל עץ רענן: האם להרחיב את היריעה ולשאת בהפגנות גם את נס ההתנגדות לכיבוש ולהתנחלות, או להתמקד בנושאים הפנימיים: הגנה על הפרדת הרשויות, עצמאותה של הרשות השופטת, ביצור מעמדם של שומרי הסף (היועמשית) וחיזוק שלטון החוק. זכורות התמונות הקשות של מפגינים בתל אביב מרחיקים בכוח הזרוע מפגינים אחרים שהעזו להניף גם את דגל הכיבוש, ורחמנא ליצלן – אפילו את דגל פלסטין.

בהמשך צורפו ל”נושאי הליבה” גם השחיתות המערכתית של שלטון נתניהו, הפגיעה במעמדן של נשים, שוד התקציבים, ההדתה, וכמובן – חוק ההשתמטות מגיוס לצעירים החרדים. ולנושאים המושתקים התווספו ההזנחה הפושעת של האלימות הגואה בחברה הערבית, וההסתה הבלתי פוסקת לגזענות (ראו נהגי אוטובוס וצוותים רפואיים). כשהפגנו לשחרור החטופים – הגופים המארגנים דרשו שלא נזכיר את הרג החפים מפשע בעזה, וההפגנות נגד מלחמת ההשמדה היו נפרדות וקטנות לאין שיעור. ההפגנות נגד פרעות המתנחלים וכוחות הבטחון בגדה המערבית הן קטנטנות ממש; רוב הציבור הליברלי, המוחה, המתנגד לממשלת השחיתות והדמים, מדיר רגליו מהן. זו הקונספציה: לא עכשיו; נטפל בזה אחרי שנתפוס את השלטון. והיא הופרכה.

תוצאות הבחירות מעידות ש-15 מנדטים שהצביעו בעבר בעד ממשלת נתניהו אכן נטשו את הגוש שלו והצטרפו לאוהל של מחנה השינוי. זה נהדר. אבל הן גם מלמדות ש-15 מנדטים אלה אינם מספיקים כדי להפיל את ממשלת האסון ולכונן תחתיה ממשלה שפויה. ולצערי הרב, גם המוני הישראלים שזרמו מכל רחבי תבל כדי להצביע ולהציל את המדינה לא מספיקים. אין חולק על כך שמה שהיטה את הכף בבחירות הללו הוא התגייסותם מעוררת ההשתאות של הפלסטינים אזרחי ישראל נגד ממשלת נתניהו. אינני יודעת כמה מהם יצאו להצביע כדי למנוע את השחתת הדמוקרטיה או את התפשטות השחיתות הממוסדת. אבל אין ספק שכולם יצאו להצביע גם בגלל ההזנחה הפושעת של האלימות המאורגנת בחברה הערבית, הגזענות המשתוללת, מלחמת ההשמדה בעזה והפוגרומים המפלצתיים בגדה המערבית. לא יכול להיות ספק שאלה הנושאים שהביאו לגוש השינוי את תשעה עשר המנדטים המנצחים. בניגוד גמור לקונספציה.

כבר נכתב ונאמר רבות שברגע שמחנה השינוי יהיה מסוגל ויסכים לראות בציבור הפלסטיני הישראלי חלק אמיתי ממנו – הוא יוכל להכיר בניצחונו על נתניהו. וברגע שמנהיגיו יצליחו לקבל זאת – תקום כאן ממשלה שפויה ויתחיל התיקון. חלק מהתהליך הזה הוא התנערותו של גוש השינוי היהודי מהקונספציה שהניחה כמובן מאליו ש”הגוש” הוא יהודי, ושהמכנה המשותף שיש לכונן כדי להשיג ניצחון הוא כזה שקשת רחבה של ישראלים יהודים תסכים עליו. כמו כל הקונספציות, גם זו כבלה את המחזיקים בה וסימאה את עיניהם מראות את המציאות. והמציאות היא שהדרך להביס את הביביזם היא להכיר בכיבוש, באלימות המתנחלים, באכזריות נגד העזתים ובגזענות נגד אזרחים ישראלים כ”נושאי ליבה” שאסור להסתיר, אסור לדחות, ויש להתמודד עמם חזיתית.

בהפגנות שהתקיימו מאז הבחירות במוצאי שבת בככר פריז בירושלים, שאורגנו על ידי “עומדים ביחד” וקראו למנהיגי גוש השינוי להקים ממשלת שיתוף, קראנו עת ארוכה ססמא חדשה, שלא נשמעה קודם בהפגנות: “ביחד ניצחנו”. אכן, זו האמת: ניצחנו בבחירות האלה ביחד, ורק בזכות ההתייחסות לכל הנושאים שעל סדר היום הישראלי, כולל כל הנושאים הנוגעים לפלסטינים ולסכסוך. באופן הולם ומרגש, ההפגנות הסתיימו בשירת שיר לשלום.