First we take Hebron – then we take Tel Aviv
ביום ששי, ה-2.11.2022, הוציא ארגון “שוברים שתיקה” ששה אוטובוסים של אזרחיות ואזרחים ישראלים לסיור בלב חברון הפלסטינית. בארגון חברים 1300 ישראלים ששרתו בצה”ל, ואחרי השירות החליטו לשבור את קשר השתיקה סביב דברים קשים שהם נדרשו לבצע באוכלוסיה האזרחית הכבושה, ובתוך כך גם בעצמם. הארגון, הפועל קרוב לעשרים שנה, מוציא סיורים כאלה כמעט מאז הקמתו. מטרתם להביא ישראליות וישראלים ללב מאפליית הדיכוי בשטחים הכבושים כדי שיווכחו במו עיניהן מה עושה צבא המדינה שלהן בשמן, וכך ייטיבו לגבש עמדה מושכלת בנידון.
הסיור התקיים שבועיים אחרי שאלפי מתנחלים ותומכיהם התפרעו במרכזה של חברון, וערכו פוגרום בתושביה. הם הכו פלסטינים, פגעו בתרנגולות, השחיתו רכוש וקראו קריאות מאיימות ומשפילות. כוחות אכיפת החוק והסדר הישראלים עמדו, כדרכם, מנגד, איפשרו לפורעים לפרוע, ו”הגנו” עליהם, כלומר מנעו מן האוכלוסיה הפלסטינית להתגונן. כך הם נוהגים כבר עשרות שנים, אך ככל שביטחונם של המתנחלים גובר, ועמו אלימותם – שיתוף הפעולה של רשויות המדינה הוא עם מעשים נפשעים ותכופים יותר ויותר. זאת למרות שהדין הבינלאומי מחייב מדינה כובשת להבטיח את זכויותיהם של אזרחים החיים בשטחים הכבושים. ההפרה של ישראל את חובתה זו מחמירה, וגרורותיה מתפשטות בהתמדה. כך, שבוע אחרי הפוגרום בחברון הותקפו ישראלים וישראליות שהגיעו לחברון להביע סולידריות עם הפלסטינים קורבנות הפוגרום. חייל אחד תועד מכה אזרח ישראלי באלימות, והשני דיברר: אני החוק, אני קובע שכל מה שאתה עושה כאן לא חוקי, ועכשיו כשבן גביר בשלטון הוא יעשה סדר.
ששה האוטובוסים של “שוברים שתיקה” שיצאו לחברון יצאו לקיים סיורי שטח; אבל שלוש מאות הישראלים והישראליות שגדשו אותם, ואני ביניהם, באו גם כדי להראות, בעצם נוכחותם, שהמתנחלים והחיילים האלימים אינם מפחידים אותנו, לא ימנעו מאתנו להמשיך להתנגד לדיכוי האוכלוסיה הכבושה ולא יועילו להשתיק ולמחוק את המציאות הנפשעת.
הסיור, ככל הסיורים, היה מתואם עם הצבא. אבל אחרי שהגענו לחניה של מערת המכפלה הודיעו נציגי הצבא שהמקום הוכרז שטח צבאי סגור, ואנחנו מנועים מלהכנס לתוכו. הם הקיפו את החניה בה חנו האוטובוסים, ושורה צפופה של שוטרי מג”ב חסמו בפנינו בגופם את היציאה ממנה.
צבא הכיבוש, שהיה פעם צה”ל, לא מצא לנכון להסביר את התנהגותו. כל מי שביקרו בשטחים הכבושים יודעים שזו לא הפעם הראשונה שהצבא חוסם את דרכם של ישראלים שאינם מתנחלים ותומכיהם; אבל עכשיו הוא עושה זאת בלי לתת שום דין וחשבון, בלי להתנצל, בלי תירוצים והעמדת פנים, בלי בושה. הוא עושה את זה כי כך רוצים המתנחלים שעליהם הוא מגן ושאיתם הוא מזדהה, וכי הוא יכול: בידיו הכוח. כי ההבחנה בין אוכלוסיה כבושה לבין ישראלים שאינם מתנחלים ותומכיהם – מיטשטשת.
במהלך השעתיים בהם חנינו במגרש החניה, קבוצה קולנית במיוחד של מתנחלים ותומכיהם עמדה מעבר לגדר עם מגפונים, ושפכה עלינו ארס, איומים, קללות ושאר טינופת. הם קראו לנו לחזור לבתי הקפה שלנו בתל אביב וגם לגרמניה (אולי משום שבעיניהם אנחנו נאצים; אולי כדי שיחסלו אותנו שם כפי שמגיע לנו בעיניהם); האשימו אותנו בבגידה, והבהירו שעכשיו עם ישראל יודע מי האויב האמיתי שלו – אנחנו – ויפעל בהתאם. איומים, הסתה לרצח, הפרעת הסדר הציבורי ופגיעה בשלום הציבור. אין צורך לומר שלא עלה בדעתם של כוחות הביטחון הישראליים להשתיקם או להרחיקם מהמקום.
למרות שלא הורשינו לעזוב את מגרש החניה, בכל זאת זכינו לפגוש ולשמוע תושב המקום שהוא פעיל שלום ותיק. עיסא עמרו נעצר על ידי כוחות הבטחון הישראלים אחרי שביום ששי הקודם צילם את החייל המכה ישראלי. אבל הוא לא פחד ובא לקבל את פנינו. מעל פחי הזבל הגדולים במגרש החניה, שבו תחמו אותנו כוחות הבטחון הישראלים, הוא נשא דברים חזקים ואמיצים, ברורים וחדים. ראשית הוא קיבל את פנינו לחברון, ושלח מסר של תקוה לשלום ואחווה בין העמים. אחר כך פנה אל הציבור הישראלי הרחב. שתיקתכם עד היום – אמר לישראלים – הביאה עלינו ועליכם את שלטונם של בן גביר וסמוטריץ’. המשך שתיקתכם יביא לכך שהם ינהגו בכם, בתל אביב, כפי שהם נוהגים בנו בחברון. הוא לא היה צריך להוסיף, כי הדברים מדברים בעדם: וכשיבואו לקחת אתכם, כבר לא יהיה מי שיבוא לעזרתכם.
התקשורת הישראלית התעלמה מדבריו של עמרו, ושידרה במקומם את תגובתו של אחד המפגינים הקולניים נגד הסיור. כוחות הבטחון עכבו אותו לחקירה בגין הסתה לאלימות והפרת הסדר הציבורי. אך דבריו הוקלטו ונמצאים ברשתות החברתיות, ואלה עדיין לא מצונזרות לגמרי.
מרבית הישראלים והישראליות, גם הטובים והנאורים, מעדיפים, עדיין, לעצום עיניים: לא לנסוע, לא לשמוע, לא לדעת, לא לנקוט עמדה בגלוי בשיח הציבורי. אמצעי התקשורת שהתקרנפו מזמן מציגים “תמונה מאוזנת”: לשיטתם היו במקום אנשי שמאל, ומולם היו אנשי ימין. אלה ואלה דברי אלוהים חיים. והציבור הצופה בהם מוזמן להרדים את עצמו לנעימת “שני קצוות קיצוניים; שישברו זה לזה את העצמות; אני מרכז מתון ושפוי, כל זה לא ענייני”. זו היתה תמיד עמדה פחדנית, מתחמקת ולא מוסרית, והיא כזו כבר חמישים שנה. אבל עכשיו אי אפשר לא לראות שהיא לא רק פשע אלא גם התאבדות.
עכשיו, בדיוק בגלל ההתחמקות הזו, כוחות הדיכוי של הכיבוש כבר מופקדים רשמית בידי מי ששייך לקבוצת המתנחלים האלימה ביותר. ראש ממשלה עתידי חסר קווים אדומים, שימכור הכל כדי לשבש את הליכי המשפט שלו, מסר את השליטה במג”ב בשטחים הכבושים לידי אחד ממתנחלי חברון, העובר יום יום, בריש גלי, על החוק הבינלאומי ומקדם בגלוי ובמוצהר אידאולוגיה ופרקטיקה של אפרטהייד ודיכוי. אדם שמבחינתו אוכלוסיה אזרחית כבושה היא מטרד שיש להפטר ממנו, ומי שעומדים על זכויותיה (אנחנו) הם האויב שיש להפנות נגדו את מנגנוני הכוח של המדינה. המדינה שאנחנו אזרחיה, שנועדה לשרת אותנו, ושאנחנו מקיימים. מה עוד צריך לקרות כדי שתתעוררו?
כל זה לא נועד לייאש ולרפות ידיים. ההיפך הוא הנכון. אכן, את הנעשה אין להשיב. השתיקה הישראלית הרועמת בחמישים השנים האחרונות כבר התרחשה. המחירים שהפלסטינים וגם אנחנו משלמים בגינה גבוהים. האש כבר חצתה את הקו הירוק והיא פושה בתוך ישראל (מערכת החינוך הישראלית הופקרה בידיו של גזען, מיזוגן והומופוב מוצהר). אבל עדיין אפשר וחייבים לשנות. אפשר וחייבים להפסיק להסס ולהצטרף לפעולה. אפשר להרשם לסיורים של “שוברים שתיקה” ולנסוע לראות במו עיניכם את הדיכוי שנעשה בשמנו. אפשר להצטרף להמוני הארגונים האזרחיים בישראל שמקדשים זכויות אדם וחוה ולוחמים למענם, כל אחד בתחומו.אפשר להצטרף ליהדות הרפורמית בישראל, שגם היא הפכה לנרדפת, ולחזק כך יהדות תרבותית שדרכיה נועם, וערכיה שוויון, חירות ואחווה. אפשר לסרב לשתף פעולה עם תהליכים חשוכים; לא להשפיל מבט ולהעמיד פנים שזה לא קורה, אלא להישיר מבט ולהגיד “לא”. אם עמרו לא מפחד לעשות זאת, למה אנחנו מפחדים?
ההתארגנות האזרחית ודרך הפעולה לא יקרו ביום אחד. הם יתהוו אט אט, מתוך השתתפות של כולנו. אסור לוותר על ההשתתפות הזו. כל עוד יש בידינו זכויות ביטוי ועשיה – חובה להשתמש בהן. אחרת אנחנו מוותרים עליהן מרצוננו, וסוללים את הדרך לכך שהן יילקחו מאיתנו.