זוכרים את סיפור הפרברים? כנופיה של צעירים ניו-יורקים ממוצא אירופאי נאבקת נגד כנופית  צעירים מפוארטו ריקו. לצלילי המוסיקה של ליאונרד ברנשטיין ובמקצב הריקודים, כל אחת מן החבורות מדגימה כיצד פועלת קבוצה המאורגנת על פי הגיון תשתיתי של הדרת-כבוד (honor).

בראשה של כל כנופיה עומד מנהיג, המקרין כריזמה ומפגין מנהיגות, חכמת רחוב, ביטחון עצמי, ובשעת הצורך גם אכזריות. שאר חברי הכנופיה מדורגים מתחתיו על פי מידת דמיונם אליו. המנהיג הוא בעל הדרת-הכבוד המירבית, וזו מקרינה על כל שאר החברים ומעניקה להם ערך. היא גם  מגינה עליהם מפני תקיפות של יריבים, כי עדיף לא להסתבך עם בן חסות של אדם חזק. בתמורה לכבוד ולהגנה שהם מקבלים, חברי הכנופיה משלמים למנהיגם בנאמנות. מבחינתם, זוהי הגנה עצמית: נאמנותם מחזקת את המנהיג שמקרין עליהם כבוד ומבטיח להם חסות.

לפי קוד הכבוד, נאמנות כזו כוללת גם קשר שתיקה: נתינים לא חושפים מנהיג, לא מגלים את ערוותו, ולא מכתימים את הדרת-כבודו. חבר כנופיה ששבר את קשר השתיקה ובגד בקוד הכבוד, במנהיג, ובהדרת-כבודם של כל חבריו — הוא מלשין, או שטינקר ביידיש. הוא איבד את זכותו להדרת-כבוד, המיט על עצמו בושה, והפך למוקע. ענישתו הכרחית כדי להרתיע אחרים מבגידה דומה.

כן, אני מדברת על סיפור הפרברים. וגם על ההתנפלות המתוזמרת היטב של כל אנשי נתניהו על חבר הכנסת יאיר לפיד, כשדו”ח המשטרה חשף שזה נתן עדות ביחס להתנהלותו של ראש הממשלה. בהתנפלותם עליו משדרים אנשי נתניהו לציבור שעל חקירות ראש הממשלה חלים חוקי הדרת-הכבוד, אלה המוכרים לנו ממחזות זמר עתיקים, מיורשיהם הבדיוניים (כמו בית הקלפים) ומהקשרי חיים רבים (למשל העימות בין נשיאי ארה”ב וצפון קוריאה). במסגרת ז’אנר זה, לפיד הוא נתין שנהנה משפע הדרת-כבודו של המנהיג, ועתה, תחת אש, במקום להשתתף בסגירת השורות וההגנה עליו — הוא בוגד וחושף את קלונו. בביישו את המנהיג הוא פוגע בכל בני חסותו, וכך הופך לאויבם.

בין אם למדנו אנתרופולוגיה של חברות הדרת-כבוד ובין אם לאו, אינטואיטיבית אנו מבינים היטב את משחק הכנופיות ואת השדרים המועברים במסגרתו. כולנו שיחקנו או לפחות חזינו בגרסאות שלו בגן, בחצר בית הספר, ואולי גם במחנה הצבא או במקום עבודה. זהו משחק יצרי ודרמטי, שקשה להסיר ממנו את המבט. הבעיה היא שמשחק הכנופיות הזה מתנגש חזיתית עם שלטון החוק. בכל מדינה שהצליחה לכונן שלטון חוק, הדבר נעשה באמצעות מלחמת חורמה לריסון תרבות הדרת-הכבוד ששררה שם קודם לכן. ויש מקומות, שבסרטי המאפיה מכונים סיציליה, שבהם קוד הכבוד לא נוצח, ושלטון החוק לא חל. אלה מקומות בהם השחיתות אינה מזוהה כשחיתות כי היא הסדר הנוהג; החזקים, המקושרים והקרובים לצלחת רודים בחלשים מהם, וכל דאלים גבר. זה החזון שמנסים אנשי נתניהו, ובראשם חבר הכנסת דוד אמסלם, לממש כאן ועכשיו.

נוכח טירוף המערכות אולי כדאי להזכיר שבמדינה דמוקרטית ליבראלית הכפופה לשלטון החוק, כל האזרחים שווים בפני החוק, וכמוהם גם המנהיג שבחרו לעצמם לתקופה קצובה כדי שישרתם במסגרת החוק. אזרח היודע על הפרת חוק ישתף פעולה עם רשויות האכיפה והשפיטה, ויעשה כמיטב יכולתו להגן על החוק ושלטונו. כי בעולם כזה, החוק, ולא מנהיג גבר-גבר, נתפס כמקור ההגנה על כל אזרח, תושב ופליט; על החירות, השוויון, כבוד האדם וזכויותיו. והחוק יכול להגן עלינו רק אם אנחנו נגן עליו ונבטיח את שלטונו.

בעולם של שלטון החוק, אם לפיד זומן לחקירת משטרה והעיד עדות אמת, בין אם על ראש הממשלה ובין אם על כל אדם אחר, הוא מילא את חובתו האזרחית ונהג נכון. הוא ראוי להערכה ולגיבוי מצד כל מי שמהמדינה יקרה לו. יתירה מכך: מי שמתגולל עליו ומנסה להרתיעו ממתן עדות בהליך משפטי משבש הליכי משפט ומטריד עד; עבירות חמורות בספר החוקים של שלטון החוק. דינן שלוש שנות מאסר כל אחת. אם היועץ המשפטי והמשטרה יכולים להתפנות מהטיפול במעשיו של ראש הממשלה, אולי כדאי שיתנו את הדעת גם על התנהגויות אלה של מקורביו.

ועוד מילה על כנופיות, נורמות הדרת-כבוד, וההתנפלות על “המלשין”. בסרט הזה, “אמת” היא מה שמרבית חברי הקבוצה מקבלים ומכירים בו בפומבי. דבר שמרבית חברי הכנופיה מסרבים להכיר בו — אינו נחשב כ”אמת”, בלי קשר לראיות עובדתיות, משפטיות או אחרות. לפי הגיון זה, כל עוד מרבית הציבור הישראלי אינו מקבל שראש הממשלה הפר אמונים או נטל שוחד — הדרת-כבודו לא נפגעה, והבושה לא דבקה בו. כמו לא היו דברים מעולם. או בלשונו: לא יהיה כלום כי אין כלום, כי כך קובע הרוב הדומם. וכדי להבטיח רוב זה, יש להשתמש בלפיד כדי להרתיע אחרים מהכרה בבעייתיות מעשיו של המנהיג. הפרת קשר השתיקה של לפיד עלולה לעודד ישראלים נוספים להכיר במשמעות הראיות שפרסמה המשטרה, וככל שמספרם של אלה יגדל, כך יתערער שלטונו של המנהיג.

מדקלמי דפי המסרים של נתניהו טוענים שהכרעת הציבור לגבי חפותו של המנהיג מגלמת דמוקרטיה אמיתית. אך הם טועים ומטעים: זוהי דמוקרטיה של כנופיות. הדמוקרטיה הליבראלית, המגנה על זכויות האדם, מובטחת דווקא על ידי שלטון החוק; פופוליזם כוחני ומתלהם חותר תחתיה.

נתניהו ואנשיו מתנהלים מזה זמן רב כחברי כנופיה (למרבה הצער ללא השירה והריקודים). זוהי קריאת תיגר יסודית על שלטון החוק הישראלי, על מערכת המשפט ועל רוח המדינה כדמוקרטיה ליבראלית. ההתנפלות הנוכחית על יאיר לפיד היא חוליה בשרשרת הרסנית זו. יש לקוות שהמשטרה, בהנהגת המפכ”ל רוני אלשייך, אינה משחקת אותו משחק. מישהו מוכרח לייצג את שלטון החוק ולהכריע את הכנופיות.

פורסם תחילה בעיתון הארץ