השאלה אם את הממשלה הבאה ירכיב נתניה או שתרכיב לבני טרם הוכרעה. מה שכן ברור הוא שהמפסידה הגדולה היא מר”צ. בנאום התבוסה ובראיונות בתקשורת חיים אורון הודה בכישלונה של מר”צ. טוב, נו – קצת קשה לא להודות.. שלושה מנדטים זה לא חמישה עשר, לא עשרה ואפילו לא חמישה. אבל חיים אורון אומר שלכישלון אחראיות המלחמה בעזה שדחפה את הציבור ימינה, וציפי לבני שקסמה לשמאל. אלא שעם כל הכבוד – דומה שבכך חיים אורון, שאין חולק על יושרתו, עוצם עיניים מראות את אחריותה של מר”צ עצמה. האמת קשה אך ברורה: חיים אורון ומר”צ לא הקשיבו למצביעיהם ולא שמעו את האכזבה וההתרחקות. הם סרבו לראות שהמהלך האליטיסטי, הבלתי דמוקרטי, של הצנחת ה”כוכבים”, הגברים ה”לבנים”, ה”צפונבונים”, חסרי הניסיון הפרלמנטרי למקומות הראשונים, גורם לניכור ולהתנכרות. וזה לא היה קשה: הדברים הושמעו בריש גלי בשיחות רבות של מצביעים ותיקים ומושבעים. נכון, היו מצביעי מר”צ שהצביעו לבני בבחינת “רק לא ביבי”; אבל היו גם מצביעי מר”צ רבים שלא רצו להצביע הפעם מר”צ בדיוק בגלל המהלך האטום של התבשמות בניחוחות העצמיים של עמוס עוז ושות’; בדיוק סוג האנשים שמר”צ לא היתה זקוקה להם, כי ממילא היתה מזוהה אתם יותר מדי. כך למשל, כבר ב – 11 בנובמבר 2008 הבעתי כאן, אני הקטנה, תרעומת בוטה על המהלך הבלתי דמוקרטי של מר”צ. ולא הייתי לבד. הכתובת היתה על הקיר, ומר”צ סירבה לקרוא אותה. ועל כך יש לתת את הדין. ומי שצריך לתת את הדין הוא מי שעומד בראש, חיים אורון, גם אם הוא אדם ישר ופרלמנטר מצוין. למעשה – במיוחד משום שהוא אדם ישר ופרלמנטר מצוין. עליו לפנות את כסאו, ולאפשר לחברת הכנסת זהבה גלאון להכנס במקומו לכנסת. מר”צ בלי זהבה גלאון, שהיא הסמן השמאלי האמיתי היחיד במפלגה, באמת אינה שונה במאומה מכל מפלגת מרכז אחרת. שלא לומר שבלי זהבה גלאון מר”צ מאבדת את אחד מיתרונותיה היחסיים המובהקים ביותר: עבודה פרלמנטרית פמיניסטית מעולה, ויחידה. נכון יהיה גם אם ניצן הורוביץ יפנה את מקומו לחבר הכנסת אבו, וילן, שאין ספק שהוא פרלמנטר מצוין וראוי להמשיך לשרת את הציבור. ואז יכולה מר”צ להתפנות לחשבון הנפש ההכרחי, ולבחון האם להקשיב לציבור שאותו ייצגה פעם – או להתאחד עם מפלגת העבודה, ואולי גם עם ציפי לבני. מה זה כבר משנה…  

 11 ארגוני נשים פנו בצדק מלא למר”צ בדרישה שאחד משלושת הגברים שנבחרו ברשימתה לכנסת יפנו את מקומם לזהבה גלאון, אשר ראויה לכל אחד משלושת המקומות הללו לא פחות – ואף יותר – מן הנבחרים.

אבל חיים אורון ממשיך לא להבין ולהוכיח שהוא אכן מנותק לחלוטין מן המציאות של בוחריו ובוחרותיו הפוטנציאליים וחייב ללכת. עכשיו הוא מתנצח עם ארגוני הנשים ומאשים אותם שהצביעו עבור לבני. מנין עולה על דעתו שכל חברות ארגוני הנשים הצביעו בעד לבני? ויכוחים סוערים בקרב חברות הארגונים מלמדים שלא משם היו מרבית קולות הנשים של לבני. נשות אירגונים רבות לא הצביעו בעד לבני מכיוון שהיא אינה פמיניסטית ומעולם לא עשתה את העבודה עבור נשים. דווקא נשים שאינן מצוייות בסוד העניינים נטו להצביע בעד לבני פשוט מפני שהוא אישה. אבל את אורון זה לא עניין לפני הבחירות ולא מעניין עכשיו. הוא לא באמת רוצה לשאול את עצמו למה הרבה נשים שהיו מצביעות מושבעות של מר”צ הצביעו הפעם חד”ש, מימד ומפלגות אחרות. הוא לא רוצה לראות שבין השאר, דווקא נשות הארגונים הפמיניסטיים, שהן הרבה פעמים חברות שמאל נאמנות, היו מצביעות ללא ספק מר”צ אילו זהבה גלאון עמדה בראשה. שכן הן היודעות היטב שהיא חברת הכנסת הפמיניסטית האמיתית בכנסת היוצאת, שלא מסתפקת בלהיות אישה כשזה נוח, אלא עושה את העבודה הקשה כל ימות השנה. ומעבר לכך – שהיא אולי היחידה במר”צ היוצאת שאכן ייצגה בנאמנות את הקו השמאלי שאינו מתבלבל עם העבודה וקדימה. הקו של זכויות אדם, נגד מלחמה, ומאבק בעד החלשים בחברה. מכיוון שהוא מסרב לראות ולהבין, הגיע הזמן שיפנה את מקומו. ואם יש עדיין במר”צ מי שמסוגלים לראות ולהבין – הגיע הזמן שיתבעו את המושכות ויתחילו את המאבק על הובלת העגלה התקועה. מלחמה בארגוני הנשים זה בדיוק הדבר האחרון שחסר להם עכשיו…