ניסו שחם, מי שהיה ניצב במשטרה ומפקד מחוז ירושלים, נהג לאורך שנים לקיים בחשאי מגעים מיניים עם שוטרות צעירות וזוטרות, שהיו כפופות לו, תוך שהוא דן בבקשותיהן לקידום, להעברה, להעלאה בדרגה. האם התנהגות שיטתית, מתמשכת זו מהווה “הפרת אמונים” של הציבור ומכוננת עבירה פלילית? זו השאלה שעמדה בפני שלוש ערכאות משפטיות.

כדרכם של אירועים אמיתיים מהחיים, הפרטים רבים. חלק מן השוטרות שהיו כפופות לשחם סלדו מהתנהגותו ואף התלוננו עליה. רבות אחרות שיתפו עמה פעולה, “הסכימו” לה, וככל הנראה אף ניצלו אותה למטרותיהן. בחלק מן המקרים ההחלטות ששחם קיבל בעניינן של השוטרות מעוררות תהיה, ובמקרים אחרים לא ניתן לזהות בהן סטיה מנורמת קבלת החלטות סבירה. בחלק מן המקרים הייתה סמיכות זמנים בין המגעים המיניים לבין העיסוק בבקשות השוטרות, ובחלק אחר חלפו שנים בין לבין. סנגוריו של שחם זרו חול בעיני השופטים ובעיני הציבור על ידי הדגשת הפרטים הרבים הללו, וניסו להסיט את תשומת הלב מן העיקר אל הססגוני והצהוב.

השאלה האמיתית היחידה היא האם ניצב במשטרה שהוא מפקד מחוז, שמקיים יחסי מין באופן סדרתי ולאורך שנים עם נשים המשרתות תחתיו, שומר את הדבר בסוד ודן בתנאי העסקתן במצב של ניגוד עניינים – מפר את חובת האמון שלו כלפי הציבור.

בית משפט השלום קבע שלא: הוא בחן כל אחת מן ההתנהגויות של שחם, וקבע שאף אחת מהן, כשלעצמה, לא הייתה חמורה דיה כדי להצדיק הרשעה פלילית. לכן, לשיטתו, גם הצטברותן אינה יכולה לכונן עבירה פלילית. בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה, וקבע שאין להסתכל על כל התנהגות בנפרד, אלא על המכלול, ואין ספק שמכלול ההתנהגות פוגע באמון הציבור וגורם לו נזק. עכשיו נחלקו שלושה שופטי בית המשפט העליון: שניים, ניל הנדל ויעל וילנר, אישרו את החלטת בית המשפט המחוזי, וויוסף אלרון, בדעת מיעוט, חשב כדעת בית משפט השלום.

מכל הנקודות הרבות והמעניינות שההפרשה מעלה, אני מבקשת להתמקד כאן באחת. סנגוריו של ניצב שחם הסכימו שאפשר לכרוך יחדיו שורה של התנהגויות שאף אחת מהן אינה פלילית כשלעצמה, ולראותן כהפרת אמונים פלילית; אבל ניתן לעשות זאת אך ורק כאשר יש ביניהן “קשר הדוק”, והן מצטרפות יחדיו לכדי “תכנית עבריינית”. לכן, לשיטתם, כשאהוד אולמרט קיבל מעטפות כסף מטלנסקי, גם אם קבלת כל מעטפה כשלעצמה לא כוננה עבירה פלילית, בהצטברות המקרים ניתן לראות “קשר הדוק” ו”תכנית עבריינית” שמכוננים דפוס ושיטה המהווה הפרת אמונים. ניצב שחם, לעומת זאת, שכב כל פעם באופן בלתי קשור ובלתי תלוי עם שוטרת אחרת, ובמקרה גם דן בתנאי השירות שלה. כל מקרה כזה הוא, לשיטתם, עצמאי: אין ביניהם “קשר הדוק”, ואי אפשר לראות בהצטברותם “תכנית עבריינית”.

אפשר היה לפטור את הטענה בגיחוך, אלמלא אחד משלושת שופטי בית המשפט העליון קיבל אותה, ואחרים עלולים להצטרף לדעתו אם יתקיים בתיק דיון נוסף. לכן אין מנוס מהתייחסות לטענה המקוממת.

ניצב שחם וסנגוריו דורשים מאיתנו לקבל שבכל מקרה בו שחם יצר קשר מיני עם שוטרת זוטרה ששרתה תחתיו הוא נמשך אליה, או התאהב בה, או איבד את ראשו בגינה, ולכן הגיב אליה באופן לגמרי אישי וייחודי. זה אמנם קרה שוב ושוב, לפחות שמונה פעמים, לאורך חמש שנים לפחות, אבל כל פעם הכה ברק אחר; ואין כל קשר ביניהם, בטח שלא “תכנית עברינית”. בשום אופן לא היה כאן, חלילה, דפוס פטריארכלי, שוביניסטי, של ניצול כפיפות תוך פיזור טובות הנאה: כל סיפור הוא רומן בלתי תלוי שאין דומה לו.

צריך מידה מרשימה של ציניות כדי לדרוש מאיתנו, בשנת 2021, לשכוח כל מה שלמדנו בדי עמל בעשרות השנים האחרונות, ולשוב ולקנות את הסיפור שבכל אינטראקציה בין ניצב שחם ושוטרת זוטרה נוצרה כימיה בלתי נשלטת, יצרו של שחם גבר עליו, והטסטוסטרון עלה לו לראש ועיוור את עיניו. בעידן אחר, לפני זה  הפמיניסטי, אכן היה מקובל לחשוב שכל מי שהוטרדה מינית, או שנאנסה, או שנוצלה מינית על ידי בעל מרות, נקלעה למצב ביש ייחודי וחד פעמי. אולי היא התלבשה באופן פרובוקטיבי, אולי חייכה אליו יותר מדי, אולי פלירטטה איתו; אולי פשוט הכימיה ביניהם העבירה אותו על דעתו. בין כך ובין כך, האירוע הוא פרטי, אישי, ייחודי וחד פעמי; דרך גבר בעלמה, שהיא תעלומה לא נודעת.

בעידן הנוכחי, של מודעות פמיניסטית, התנהלות כמו זו ניצב שחם נתפסת כהתנהלות דורסנית של טורף מיני. שום חיוך לא מסחרר את ראשו: הוא מסתער על כל כפיפה שנקרית בדרכו כדי להוכיח לעצמו, להן, ולסובבים אותם, שהוא יכול. הוא משתמש בהן כדי להבהיר שהוא גבר גבר, זכר אלפא שלוקח לעצמו מה שבא לו ועושה בו כרצונו. “הסכמתן” ו”רצונן” הם לא יותר מקבלה שלהן שכך עובדת המערכת, ושמי שרוצה לשרוד צריכה לשתף פעולה. ואם את צעירה ומושכת מספיק כדי לעורר את רצונו להשתמש בך – הפיקי מזה את המירב, כי זו הדרך, ואין אחרת.

השוביניזם הפטריארכלי של ניצב שחם הוא דפוס עתיק יומין, מוכר עד זרא. הוא מאפשר לגבר כוחני בעמדת כוח להגדיל את כוחו על ידי שימוש מיני בנשים שסרות למרותו.  מעמדו מתעצם על ידי הפיכתן לאובייקטים מיניים שהוא צורך בראוותנות הפגנתית. ובכל מהלך שהוא עושה להאדרת עצמו, הוא מקבע את הסטראוטיפים של זכריות ונקביות, ומבהיר לכולם שנשים הן אמצעי לצבירת יוקרה וסטטוס.

אסור שיהיה ספק: כשמשרת ציבור מתנהל בדפוס הזה הוא פוגע באמון הציבור וגורם לו נזק חמור. הוא מנצל ומנציח סטראוטיפים סקסיסטים; הוא הופך עובדות ציבור לאובייקטים מיניים; הוא מבהיר למשרתי הציבור ולכלל הציבור שהנורמות הנוהגות בשירות הציבורי (במקרה זה במשטרה) הן פטריארכליות, וששחיתות מינית פושה בכל. הוא משתמש בסמכויותיו, שניתנו לו לשם שירות הציבור, ובמשאבי הציבור, כדי לתגמל את הנשים שאיפשרו לו לצרוך אותן ולבסס את מעמדו. תפקידו הרם, החזרתיות הרבה, ומשך הזמן הממושך, כולם מעצימים מאוד את חומרת ההתנהלות ואת הנזק הרב שנגרם לכולנו.

אילו אפשר היה לצפות מן המחוקק הישראלי לנסח מחדש את עבירת הפרת האמונים, רצוי היה לדחוק בו לעשות זאת, ולהגדיר באופן מדויק מהי ההתנהגות האסורה שמכוננת הפרת אמונים. מכיוון שזוהי ציפיה בלתי סבירה, יש לעבוד עם מה שיש. במסגרת זו, אסור להתבלבל:  צריכת כפיפות לשם חיזוק מעמדו הפטריארכלי של משרת ציבור בתוך מערכת ציבורית היא שיטה; יש קשר הדוק בין כל אחד ממופעיה, והיא מכוננת “תכנית עבריינית”. היא מפרה את חובת האמונים שיש למשרת הציבור כלפי הציבור, וגורמת לציבור נזק.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 15.11.2021