לקח לי יותר מדי זמן, אני מודה, אבל סוף כל סוף נפל לי האסימון. זה קרה כשהקשבתי לאחד הראיונות עם חברת הכנסת מטעם אביגדור ליברמן, ששבה והתעקשה שכל מה שהיא רוצה לדעת זה מנין בא כספם של ארגוני זכויות האדם: לא פעילותם מפריעה לה, לא דעותיהם, לא מעשיהם – רק כספם. היא רוצה לדעת מנין הוא בא. רק הכסף, הכסף, הכסף (אותו כסף, אגב, שכל מי שמכיר את הארגונים יודע היטב שהוא נקודת התורפה הנצחית שלהם: הוא בדרך כלל איננו…). במהלך מרבית הראיון לא האמנתי לה, וסיננתי לעצמי דברים קשים וצפויים על פשיזם מיליטנטי של מי שאין להם כל זיקה לשום ערך דמוקרטי ומשחיתים את המעט שהצלחנו לבנות כאן בזיעת אפיים. אבל לפתע קלטתי שאולי זה נכון: אולי היא אכן מתעניינת בכסף. לא משום שהיא באמת מאמינה לרגע שסעודיה מממנת את “שוברים שתיקה” או אבו דאבי את “בצלם” וסוריה את “האגודה לזכויות האזרח”, אלא מפני שהיא מכינה את הקרקע לתגובתו של ליברמן לאישום אפשרי וצפוי שלו על התנהלותו הכספית הלא נאותה. החזרה העיקשת על כסף ורק כסף הדליקה לי סוף סוף את האור שלא ארגוני זכויות האדם אלא באמת כסף הוא הנושא שבלב המאפליה החדשה הזו – הכסף של ליברמן.

 הרי מזה שנים שרשויות אכיפת החוק חוקרות את פרשיות הכספים השונות והמרובות של ליברמן. ורק האיטיות הבלתי נסבלת מונעת מהן להחליט סוף סוף האם להעמידו לדין בעבירות שחיתות שונות, או לא. והנה מצא לעצמו ליברמן דרך נפלאה להכין לעצמו קו טיעון דמגוגי לרגע בו תחליט, אולי, הפרקליטות, להעמידו לדין: הוא מנסה לחקור את התנהלותם הכספית של ארגוני זכויות האדם; אם תחליט הפרקליטות להעמידו לדין על קבלת כספים אסורה – יוכל לטעון שזו תגובת הנגד של ה”שמאל”, של עוכרי ישראל, של אויבי המדינה מבית, כנגד החקירה הפיננסית שהוא ניסה לנהל.

 על פי תיאוריית קונספירציה זו, מסתבר שכל רפש ההסתה, המעלה לחיינו שנאה הזורמת מן הביבים של החברה הישראלית, מונע על ידי הגנה עצמית של אביגדור ליברמן מפני חקירת המשטרה הנצחית של ענייניו הכספיים. כל הכיעור והאיבה השוטפים את הרחובות הוירטואליים שלנו (בעיקר בצורת טוקבקים מתלהמים) ומעפשים את חיינו – בגלל ההמתנה הממושכת מדי להחלטת רשויות אכיפת החוק. נשמע פרנואידי? בהחלט. האם זה מקטין את ההסתברות שהדברים קשורים למציאות? לצערי – לא. אנחנו חיים בעידן ליברמן…

אז אנא, יסיימו כבר רשויות אכיפת החוק את חקירתם רבת השנים את ליברמן ויוציאו אותה אל החלל הציבורי והמשפטי שלנו. תיפול כבר הנעל, ונדע מה העלו בחכתם. כך לפחות נחסוך לליברמן ועושי דברו ההולכים ומתרבים תרגילי הסחה איומים העולים לנו בשארית השפיות החברתית שלנו.