אני, אורית קמיר, אזרחית מדינת ישראל, חושבת שקשר מיני בין מרצה ותלמיד/ה שלו הוא, ככלל, מזיק, פוגעני ולא ראוי. ככלל, קשר כזה פוגע בריחוק המינימאלי שהוא הכרחי, לדעתי, ביחסי הוראה; הוא פוגע בתחושת הערך האקדמי העצמית של הסטודנט/ית, שלעולם תחשוד שמא זכתה לשבחים לא בגלל יכולותיה האקדמיות אלא בשל הקשר המיני; הוא פוגע בסטודנטים האחרים, שמרגישים מופלים לרעה, ובאווירה העניינית והמקצועית של המוסד והקשרים האקדמיים המתנהלים בתוכו. מכל הטעמים האלה, אני, באופן אישי, חושבת היום, כפי שחשבתי תמיד, שלא ראוי לקיים יחסים כאלה; שצריך לבקר אותם; שמוסדות אקדמיים צריכים לאסור אותם ולנסות למנוע אותם.

עם זאת, לא כל מה שמזיק ולא ראוי בעיני הוא גם אסור… כי במדינת חוק, מה שמזיק ולא ראוי בעיני אזרחית הוא עמדתה הפרטית, ולעומת זאת, מה שחל על כל אדם הוא החוק, התקנות, והתקנונים הרלוונטיים. במדינת חוק, רק מה שנאסר באופן מפורש וברור וחוקי – אסור; כל השאר — מותר. לפעמים הוא מכוער, מזיק, רע, לא רצוי, וראוי לגינוי — אך מותר. כי הוא לא אסור.

אז בכל הקשר יש לבדוק מה בדיוק קרה, ומה בדיוק אוסרים החוק, התקנות, והתקנונים הרלוונטיים להתרחשות המדויקת.

חוק העונשין אוסר קיום מגע מיני בלי הסכמה חופשית של הצד הנחדר (כן, ההנחה היא שבמגע מיני צד אחד חודר והשני נחדר. זה לא ראוי, זה מצריך שינוי, אבל זה החוק). האיסור הוא פלילי, מוחלט, חד משמעי. מי שחודר לגופו של אדם שלא הסכים לכך באופן חופשי – ביצע אונס. (גם חדירה לגופה של ילדה מתחת לגיל 14 מהווה אונס).

סעיף 346 לחוק העונשין אוסר גם “בעילה אסורה בהסכמה”, איסור החל, בין השאר, גם על חדירה לגופה של אישה “תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות .” כלומר, אם יש יחסי מרות בעבודה, וגם יש ניצול שלהם לרעה לשם חדירה לגופה של הכפיפה, זו עבירה. מכיוון שמדובר בעבירה פלילית, צריך להוכיח שהיה ניצול לרעה של יחסי המרות בעבודה לשם ביצוע החדירה לגוף. למעשה, סעיף זה משמש כדי להעמיד לדין במקרים בהם לא היתה הסכמה חופשית, אך הפרקליטות לא רוצה להעמיד לדין בגין אונס. (לכן זוהי הוראת חוק רעה מאוד, שמאפשרת הפליה בין נאשמים, פוגעת בשלטון החוק, ויש למחוק אותה מספר החוקים. ברגע שאונס הוגדר כחדירה לגוף ללא הסכמתה החופשית של הנחדרת – אין עוד צורך בהוראה על ניצול מרות ביחסי עבודה).

(אותו סעיף אוסר גם חדירה לגוף של נערה בין גיל 14 ל-16, אלא אם כן אתה נשוי לה, וחדירה לגוף של נערה בין גיל 16 ל-18 “תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך או השגחה, או תוך הבטחת שווא לנישואין”. גם התנהגויות אלה מוגדרות “בעילה אסורה בהסכמה”).

החוק למניעת הטרדה מינית אוסר 6 התנהגויות, שאף אחת מהן אינה חדירה לגוף של אדם אחר. החוק למניעת הטרדה מינית אוסר את ההתנהגויות הבאות:

  1. סחיטה מינית באיומים (“אם לא תשכבי איתי – אפגע בך”);
  2. “מעשה מגונה” כפי שהוא מוגדר בחוק העונשין (נגיעה מינית באדם שאינו מעוניין בה, או נגיעה מינית של אדם בעצמו בנוכחות אדם שאינו מעוניין בכך);

3.ביזוי והשפלה של אדם ביחס למינו,  מיניותו או נטייתו המינית;

  1. הפצת תמונתו של אדם במצב מיני שעלול לפגוע בו והוא לא הסכים לכך;
  2. הצעת הצעות מיניות חוזרות ונשנות לאדם שכבר הראה שהוא אינו מעוניין בהן; או הצעת הצעות מיניות חוזרות ונשנות לאדם תוך ניצול יחסי מרות;
  3. התייחסויות חוזרות ונשנות למיניותו של אדם שכבר הראה שהוא אינו מעוניין בהן; או התייחסויות מיניות חוזרות ונשנות למיניותו של אדם תוך ניצול יחסי מרות.

כל אחת מן ההתנהגויות הללו היא הטרדה מינית אסורה כשהיא פוגעת בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו או בזכות לשוויון מגדרי.

אף אחת מן ההתנהגויות האסורות הללו אינה מתייחסת לחדירה לגופו של אדם אחר. חדירה לגופו של אדם אחר מוסדרת בחוק העונשין, בעבירות האונס והבעילה האסורה בהסכמה. וטוב שכך, כי ראוי שחדירה לגוף תחקר על ידי המשטרה והפרקליטות ולא על ידי מעסיקים וממונות על הטרדה מינית שאינם בעלי ניסיון וכישורים להתמודד עם התנהגויות שעלולות לגרום טראומות עמוקות.

בית הדין הארצי לעבודה הוציא מתחת ידיו מספר פסקי דין אשר קובעים שבמקומות עבודה, ייתכנו מצבים שבהם קיום יחסי מין תוך ניצול יחסי מרות הם הטרדה מינית אסורה. לדעתי, אלה פסקי דין שגויים על פניהם, כי הם בשום פנים ואופן לא עולים בקנה אחד עם נוסח החוק, ולכן הם סותרים את רצון המחוקק והריבון. לבתי דין, כמו לבתי משפט, אסור לפסוק בניגוד לחוק. אין להם סמכות לעשות זאת. מכיוון שהחוק מונה 6 התנהגויות אסורות, ובית הדין הארצי לעבודה קבע שיש 7, זו אינה “פרשנות מרחיבה” אלא “פרשנות מוטעית ובלתי אפשרית”, ולכן פסקי הדין הללו אינם צריכים להוות הנחיה לאף אחד. בטח לא למוסדות אקדמיים, שפסקי הדין לא התיימרו מלכתחילה לחול עליהם. ראוי שבית הדין הארצי לעבודה יתקן את הטעות שעשה, מכיוון שהיא מבלבלת, מזיקה ויוצרת חוסר בהירות במקום שהחוק ברור לחלוטין. אם בית הדין הארצי לעבודה לא יתקן את פסקי דינו – ראוי שבג”צ יעשה זאת. (את הדברים הללו אמרתי בגלוי בכנס בנוכחות שופטת בית הדין הארצי לעבודה אשר כתבה את פסקי הדין, וכתבתי אותם במאמרים ובספרים. אין בהם שום חידוש).

רצוי וראוי, לדעתי, שמוסדות אקדמיים יתקנו תקנות שמונעות קשרים מיניים בין מרצים ובין הסטודנטיות או הסטודנטים שלהם. אך בהעדר תקנות כאלה, לא ראוי שהם יתבססו על הלכות שגויות, וינסו לענוש בגין התנהגויות כאילו הן הטרדות מיניות אסורות, כשהחוק אינו מגדיר אותן ככאלה. התנהגות מוסדית כזו פוגעת בשלטון החוק, ולכן היא מזיקה.

פוסט זה נכתב בעקבות אי הבנות חוזרות ונשנות של פוסט קודם שפרסמתי לפני חודש. אני מנסה להגיד את הדברים באופן הפשוט והנגיש ביותר שאני יודעת. וככל הנראה נכשלת שוב ושוב. שמעו, למשל, ראיון בתכנית הבוקר של גבי גזית ברדיו 103.

אוסיף, בהזדמנות זו, כי יש כיום נושאים שבעיני חשובים לאין שיעור, ומחייבים עניין ציבורי רב יותר מאשר נושא זה. כמו שביתת האסירים הפלסטינים. כמו המו”מ לשלום. כמו השחיתות השלטונית, חלוקת המשאבים הלא שוויונית ועוד.