אני משתדלת לא לקנות מוצרים של חברות שעורכות ניסויים בבעלי חיים. אני מודה שאני לא זוכרת את הרשימה השחורה של הארגונים המסחריים הנותנים יד להתעללות בבעלי חיים, ולכן לפעמים אני בודאי מפספסת. אבל ככלל – אני משתדלת. בגלל שאני רוצה להביע את מחאתי בדרך צרכנית לגיטימית ואפקטיבית. בגלל שאני לא רוצה לתת את כספי למי שעושים מעשים שבעיני הם מעבר לקו האדום. משום מה הרגל זה לא מקפיץ עלי את חמתם של חברי כנסת מהירי חימה ולא מביא להקמתן של ועדות חקירה נגדי. אני לא נחשבת כבוגדת בחברות מסחריות שמנסות לשווק לי שמפואים, סבונים ובשמים למיניהם.

 בדיוק באותו אופן, אני משתדלת לא להיכנס ולהוציא כסף במקומות שאני יודעת שפוגעים בעובדיהם או בלקוחותיהם. אם יש בריכה שאינה מכניסה ערבים – אני לא אדרוך בה, ואם יש רשת בתי קפה שבעליה מתבטא בגזענות נגד עובדת תימנייה – אני לא אקנה שם קפה. כספי לא יממן התנהגויות נלוזות שעומדות בסתירה כה חמורה לעמדותיי הערכיות. זו הדרך הנכונה ביותר עבורי למחות כנגד גופים מסחריים הנאבקים על כספי.

וכך גם לגבי תוצרת התנחלויות. מכיוון שאני חושבת שהכיבוש וההתנחלות הם פשעים הפוגעים באוכלוסיה אזרחית שלמה ובזכויותיה הלגיטימיות, אני משתדלת לא לקנות תוצרת של התנחלויות. אם אני יודעת שחסה היא תוצר של חברה מסחרית יהודית הפועלת מעבר לקו הירוק, או שיין הוא תוצר כזה – אני נמנעת לקנות אותם, מסיבה זו ממש. אם תרצו – אני מחרימה אותם. כדי לא לתרום את כספי לארגונים מסחריים שפועלים באופן שבעיני אינו מוסרי.לא רק שאין כל פסול בחרם צרכני כזה, אישי או קבוצתי, אלא שאני חושבת שזהו כלי חשוב ביותר שיש להשתמש בו יותר.

לכן ההתלהמות הצדקנית נגד שתי חברות ישראליות שלכאורה הבטיחו “להחרים” תוצרת התנחלויות היא לא פחות מאשר מטורפת. אם יש “החרמה” כזו – היא חוקית, היא לגיטימית, היא סבירה. אין בה כל פסול. אפשר כמובן להתווכח על העמדה הערכית שהיא מגבה, כלומר – על שלילת הלגיטימיות של ההתנחלויות. אבל אי אפשר להתווכח על זכותו של אדם לא לצרוך תוצרת שאינו רוצה לצרוך אותה. אנא, בואו ננסה לחזור לפרופורציות שפויות ולזכור את האלף בית של סדרי העולם שלנו: לכל אדם פרטי (או חברה פרטית) מותר לא לקנות מכל אחד אחר, ובודאי אם אינו מסכים עם הערכים הבאים לידי ביטוי ביצורו של המוצר הנדון.