רגע לפני התפזרות הכנסת אושר הנוסח החדש של עבירות הרצח בחוק העונשין הישראלי. זהו שינוי דרמטי, שהשלכותיו רבות. אחד ההיבטים המשמחים של השינוי הוא הקביעה החדשה שרצח של בת זוג לאחר התעללות ממושכת הוא רצח בדרגת חומרה מוגברת. בשעה טובה! ואולם לא כולם שותפים לשמחה. דווקא מרצה למשפטים המגדירה עצמה פמיניסטית יצאה בחריפות נגד התיקון, בטענה שהוא עלול להנציח את הדימוי המיושן כאילו הפטריארכיה עודנה שולטת בעולם המשפחה בישראל.

מן המפורסמות שאקדמאים ישראלים, לרבות אלה העוסקים במשפט, נושאים עיניהם אל ארצות הים; אל המוסדות הנכבדים, בהם אפשר להתמוגג בכנסים מעתירי כיבודים ולהתנאות בפרסומים בשפת לועז, כלומר כאלה שנחשבים ומקדמים. מרוב כמיהה פרובינציאלית אל הרחוק המתוק הזה, עיניהם טחות מראות את תנאי הארץ הקטנה הזו ותושביה, שלא לדבר על חוקיהם. כל עוד הם מקשקשים עצמם לדעת בכתב עת זרים – יבושם להם. אך כשהם מואילים לחלוק לנו מדי פעם ביקורת מלומדת, בורותם בהלכות המקום עלולה להיות מזיקה והרסנית. למרבה הצער, כך קרה במאמרה של גליה שניבוים בעיתון הארץ, בנושא ההחמרה החדשה בענישת גברים הרוצחים את נשותיהם.

כך כותבת שניבוים: “יחסי הסמכות בין בעל לאישתו בוטלו זה כבר ברפורמות משפטיות, ובעמל רב. התוצאה הבלתי מכוונת של התיקון שעליו החליטה הכנסת היא, איפא, אישרור מחדש בחוק הפלילי של קיומם של יחסי סמכות בין גברים לנשים בזוגיות. בד בבד עם האמפתיה והגנת-היתר שהחוק החדש מבקש להעניק לנשים, יש בו משום תיקוף בלתי נמנע של ההנחה, לפיה אותה סמכות פטריארכלית שכביכול בוטלה, בעצם עדיין קיימת”.

אכן, בקנדה, אוסטרליה, ניו זילנד וסקנדינביה יש אולי שחר לטענה כזו, אילו נחקק שם תיקון המחמיר עם גברים רוצחים בנות זוג לעומת נשים רוצחות בני זוג. בארצות אלה השלטון הפטריארכלי הרשמי במסגרת יחסי המשפחה בוטל זה כבר ברמת המוצהר (מובן שלא בפועל), ולכן ראוי, בשם העקביות, להחמיר עם נשים שרוצחות את בני זוגן כמו עם גברים הרוצחים את נשותיהם. דא עקא שבהקשר הישראלי יש שתי נקודות קטנות שנעלמו מעיני הכותבת: ראשית, בישראל לא נערכו שום רפורמות מגדריות יסודיות, ויחסי המשפחה כפופים עדיין לדינים דתיים עתיקים ופטריארכליים שמפלים נשים באופן מוצהר ושיטתי. לכן היא  מכנה, בצדק, גברים נשואים “בעלים” של נשותיהם; לכן אין כל סתירה פנימית בכך שהחוק יכיר בעובדה שבמציאות פטריארכלית דכאנית יש להחמיר בעונשם של גברים המדכאים את נשותיהם ולבסוף רוצחים אותן.

שנית, התיקון לחוק הישראלי, זה שכה עורר את זעמה של הכותבת, חל על נשים וגברים כאחד, בלשון שוויונית מבחינה מגדרית, ואינו מחמיר עם גברים שרוצחים את נשותיהם לעומת נשים שרוצחות את בני זוגן.

אין מנוס מלומר את מה שאפשר היה לחשוב שהוא מובן מאליו ונחלת הכלל: ישראל, זו המתיימרת להיות דמוקרטיה מערבית ליברלית (היחידה במזרח התיכון!), מכפיפה את כל נשותיה הנשואות לדיני משפחה עתיקים, פטריארכליים, מפלים ודכאניים. על נשים יהודיות נשואות כופה המדינה את דיני ההלכה, כפי שהם  מפורשים באופן בלתי מבוקר על ידי בתי דין רבניים, שחלק ניכר מדייניהם מחילים דעות שוביניסטיות מובהקות. על נשים מוסלמיות נשואות כופה המדינה דיני שריעה המפורשים על ידי אנשי דת שמרניים ושוביניסטיים לא פחות. לכאורה, אישה ישראלית יכולה לפנות לבתי דין למשפחה, המחילים את החוק האזרחי. אבל בסופו של דבר, כדי להשתחרר מקשר נישואין, אין מנוס מבתי הדין הדתיים, שרק הם מוסמכים לשחרר בגט. ואלה מכפיפים נשים להלכותיהם המיזנתרופיות, אם לא מלכתחילה — אז בדיעבד.

כידוע, לאחרונה שינה בית המשפט העליון את טעמו, סטה מהלכותיו רבות השנים, והחליט לגבות את בתי הדין הרבניים כשאלה מחליטים להביא בחשבון שיקולים שבתי המשפט האזרחיים שוללים מכל וכל (כמו למשל “נאמנותה” של האישה הנשואה לגבר שממנו נפרדה). כל זאת בידי שופט שמרן שמינתה איילת שקד כדי לקדם, לשיטתה, את הליברליזם בשיטת המשפט הישראלית… והממשלה שזה עתה נפלה על חרבה ניסתה להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים גם על יחסי המשפחה של יהודים שאינם ישראלים. ואין, באמת, פוצה פה ומצייץ. מתי לאחרונה שמעתם מישהו מנציגינו בבית המחוקקים מנסה לחוקק חוקי נישואין וגירושין אזרחיים?

האפליה המגדרית הבוטה, המפורשת, הגורפת, השיטתית, בדיני המשפחה הישראלים, היא הרעה החולה החמורה ביותר הפוגעת באזרחיות ישראל. הרבה יותר מהטרדות מיניות; הרבה יותר מבדיחות סקסיסטיות. זהו הבסיס להכשרת הפליות זוחלות בכל הכיוונים, שהניכרת והחמורה ביניהן עכשיו היא הדרת נשים. כשהחוק קובע בגלוי דין שונה לנשים ולגברים בתחום הנישואין והגירושין, עליונות גברית והלכה פטריארכלית, רוב הישראלים מקבלים באדישות הפרדת נשים מגברים בכיתות לימוד ובצבא. 

אז על אילו מהפכות בדיוק חושבת שניבוים כשהיא מצהירה שבעמל רב ביטלנו את הפטריארכליות בחוקים החלים על תחום המשפחה בישראל? האם קראה את חוק בתי הדין הרבניים, המעניק סמכות בלעדית לדיינים, שרבים מהם פטריארכליים חשוכים, או את חוק שיווי זכויות האישה, המחריג את תחום המשפחה מתחום השוויון המגדרי? האם קראה את פסיקת בתי הדין הרבניים, שהיא פעמים רבות התגלמות הפטריארכיה הדכאנית? ומציאות חייהן של נשים רבות מוכתבת על ידי כל אלה, והלגיטימציה החברתית לה הם זוכים בחוגים רחבים.

הנקודה השניה, כאמור, היא שהחוק החדש אינו חל רק על גברים רוצחי נשותיהם, אלא גם על אותן נשים היפוטתיות, שמתעללות בבני זוגן ורוצחות אותם. העיתונים לא מספרים לנו על קיומן המעשי; רשימות הנרצחות הן של נשים בלבד. אבל אם יום אחד תהיה אשה שתתעלל בבן זוגה וגם תרצח אותו – החוק יחול באופן שוויוני מלא גם עליה. כפי שראוי ונכון. כי פמיניזם איננו מאבק לקידום נשים על חשבון גברים, אלא מאבק מגדרי לשחרור, שוויון וכבוד האדם, שחייב לעלות בקנה אחד עם ערכים הומאניים וליבראליים כלליים.

המאמר התפרסם גם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 7.1.2019