כשפורסם סרטון הזוועה של “בצלם” המתעד הוצאה להורג של אדם חסר ישע, תהיתי ביני לביני כמה זמן ייקח עד שיתהפכו היוצרות, והתליין יהפוך לקרבן וגיבור; עד שאדם חמוש ובריא היורה למוות בפצוע השוכב למרגלותיו יקבל לגיטימציה. בטבח של ברוך גולדשטיין, בפורים של 1994, עברו שנים עד שהרוצח הפך ל”גבר” לא רק בקרב שוליים סהרוריים אלא בחוגים רחבים הרבה יותר. גם לרוצחו של יצחק רבין לקח שנים לזכות במעמד חצי לגיטימי והילה של צדיק בעל חזון שהקריב את עצמו להצלת עמו. הרצח בדומא, בסוף יולי 2015, זעזע את המדינה: שריפתה של משפחת דוואבשה בשנתה חצתה כל קו אדום. הטרור היהודי גונה בכל פה. אבל הסחף הגיע מהר לאין שיעור מאשר במקרים משנות ה-90 של המאה הקודמת. חצי שנה בלבד אחרי הפיגוע המבעית יש מי שחוגגים אותו בריקודי חתונה, והם אינם בהכרח מוּקעים מחיקו החם של הציבור הרחב. כי מתרגלים. ומשלימים. משפחה זה משפחה. צווי פיוס. חייבים להיות מלוכדים. כוחנו באחדותנו.

כשהחלו ההוצאות להורג של מחוללי “אינתיפדת היחידים”, צעירים וצעירות פלסטינים חמושים בסכינים ומספריים, היה ברור שהאטימות עולה מדרגה.  צעירים – לעיתים ילדים – “חוסלו” ו”נוטרלו”, והשיח הציבורי עבר על הריגות יומיות לסדר היום תוך תיוגם המיידי של ההרוגים כ”מחבלים” ו”מפגעים”. לקול הנעימה המרדימה של הציווי הקטגורי היחיד שנותר: “הקם להרגך – השכם להרגו”. “לא תרצח” (שגם הוא הופיע פעם בתרבות היהודית השלטת) נמחק.

הסרטון שהופץ בזכות ארגון “בצלם” אינו מותיר שום פתח לאי הבנה: חייל ישראלי ירה למוות באדם פלסטיני שרוע על הארץ חסר ישע. נכון, הפצוע ניסה לדקור וכנראה להרוג. אך כשהוא שוכב פצוע וחסר ישע על האדמה – כל זה כבר אינו רלוונטי. עכשיו הוא פשוט אדם חסר ישע. במושגים של פעם – “שבוי”. להזכירנו, כי צריך: “שבויים” הם מי שניסו להרוג אותנו במסגרת סכסוך מזוין, אך הם “נוטרלו” במשמעות המילולית של המילה, ומאותו רגע ואילך הם בני אדם חסרי ישע, ואסור באיסור חמור ביותר להרע להם. יש להאכילם, לטפל בהם רפואית, ולשפוט אותם לפי כל הכללים והדינים. מן הסתם אין זה המקרה הראשון מסוגו — אך זה נלכד במסרטה, והופץ. ותמונה אחת שווה מיליוני מילים. אלא אם כן לא מוכנים לראותה. או אם התודעה השתנתה והתעוותה עד כדי כך שהיא שוב אינה רואה חייל ישראלי יורה למוות באדם פלסטיני חסר ישע. היא רואה יהודי – שהוא בהכרח קרבן בפוטנציה; חייל – שהוא בהכרח מוסרי וגיבור בפוטנציה; אחד משלנו – שבהכרח עושה את מה שיש לעשות למול חיות הפרא המקיפות אותנו, ואיתו עלינו להזדהות. וזה מה שישראלים רבים רואים. לפי הסקרים – 57%. הן משום שמוחם כבר הוכשר והתרגל לראות כך, וקיבל אישור שזה בסדר, והן משום שכך הם רוצים לראות, כדי להמנע מדיסוננס קוגניטיבי בלתי נסבל. כבר לא צריך שנים, חודשים או אף שבועות לשנות את הזיכרון ולעבד מחדש את המראות: עכשיו כבר רואים כך מלכתחילה. למרבה השמחה לפחות הרמטכ”ל ושר הבטחון של ישראל עדיין רואים ועדיין זוכרים את כללי היסוד הבסיסיים לגבי רצח ושבויים, ובשלב זה – עדיין מצילים אותנו מעצמנו. כמו הילד ההולנדי עם האצבע בסכר….

למי שעומדים נבוכים נוכח התמונות, מגיעה משפחת החייל, מצוידת בצי של יחצנים ועורכי דין, ובמקום להתעטף ביגון, שוטחת בקול מרטיט לב: לא משנה מה – לכאורה – מראות התמונות, אתם יודעים שבננו הוא חייל יהודי, אח לכולנו, ולכן אתם יודעים שלא יתכן שהוא רצח. הוא חייל בצבא המוסרי ביותר בעולם, ולכן בהגדרה עשה את שהיה הכרחי לעשות כדי להגן על יהודים מפני חיות הפרא שבכל דור ודור קמות עלינו לכלותנו. הרי גם בשושן ובכל הממלכה טבחנו בהם אחרי שחלפה סכנת ההשמדה של המן, וגם אז זה היה בסדר, כי היינו מעטים מול רבים, טובים מול רעים, “אנחנו” מול “הם”. ככה זה. דם סמיך יותר ממים. אז למה להפקיר דווקא את בננו? ואם צריך מישהו להוציא עליו את התסכול – “בצלם”, מתגוללים על יהודים. בוגדים. עוכרי ישראל. מוציאים דיבתנו רעה. שוברים שתיקה. הכו בהם. סתמו את פיותיהם.

מבני משפחותיהם של “מחבלים” אנחנו מצפים להסגירם, להתנער מהם, לגנותם בכל פה. או שנחריב את בתיהם. כשחברי כנסת נפגשים עמם – אנחנו שוקלים להרחיקם מן הפרלמנט. את כאבם של בני משפחתו של החייל המוציא להורג אדם חסר ישע כולם מבינים. איש לא יחריב את ביתם. חברי כנסת יפגשו איתם ללא חשש שיורחקו משום מקום. כי החייל “משלנו”. דמו – דמנו. הקלות הבלתי נסבלת שבה הפסקנו, כקבוצה, לראות בבירור גם כשהתמונות ניצבות לנגד עיננו היא כבר דגל שחור שמתנוסס מעל לדגל האדום. זו עדות לכך שאיבדנו, כקבוצה, את הרגישות לכבודו הסגולי של האדם באשר הוא אדם; פשוט משום שהוא בצלם, בין שזה צלם אלוהים ובין שזה צלם אדם. הגענו לתחתית. אז הגיע הזמן להתחיל לעלות. זה הרגע שמי שראייתו עוד לא עוותה לחלוטין באופן חסר תקנה – מוכרח להתנער ולהתעורר. זה הרגע לפצות פה. לשבור את קשר השתיקה. להשבע אמונים לכבודו הסגולי של כל אדם באשר הוא אדם. אגב – ערך הליבה של המדינה (יש לנו חוק יסוד כזה). זה הרגע לסרב לתת יד לרצח הנפשע על ידי הסבת מבט ושתיקה. לסרב להשתתף בקשר השתיקה אשר מרעיל אותנו למוות. שתיקה היא פשע ללא כפרה. היא רצח וגם התאבדות.

הבהרה בעקבות תגובות לרשימה זו בעיתון הארץ: אני מכניסה את המילה “מחבלים” למרכאות כפולות לא משום שלא קיימים מי שאכן מנסים לפגע ולחבל, בין בנו ובין באחרים בדומא, בבריסל, פריז או ניו יורק. ישנם מחבלים. אך אנו משתמשים במילה בקלות בלתי נסבלת ביחס לכל מי שהוא 1. פלסטיני, 2. אוחז – או נדמה לנו שהוא אוחז – משהו שאפשר לחשוב עליו כמסוכן. גם אם הוא או היא בני 13. כי ברגע שזה “מחבל” – דמו מותר; אין כללים; הוא כבר לא בן אדם אלא סכנה מיתולוגית – עמלק, המן, נאצי; מותר לירות בראשו כשהוא מתבוסס בדמו לרגלנו שבוי חסר ישע. אז אם כך עשינו למילה “מחבל” – צריך לעשות לה הזרה על ידי מרכאות כפולות, ואולי להוציאה מן השימוש. ולבדוק בכל מקרה לגופו האם מדובר באיש דעאש  עם אידאולוגית רצח סדורה, או בילדה שברחה מהבית אחרי ריב עם אחיה ורצה למחסום עם מספריים. כי גם בה ירינו למוות בלי לעפעף, ופתרנו לעצמנו את הבעיה המוסרית בכך שהיא “מחבלת”…

לגרסה שהופיעה בהארץ – http://www.haaretz.co.il/opinions/1.2895280