כדי להסיג לאחור את מצבן החברתי של נשים, שלטון לא צריך לעשות דבר; מספיק שיישב בחיבוק ידיים וייתן לכוחות הפטריארכליים לעשות את שלהם. די בשתיקתו כדי לרופף את הרסן ולעודד בני זוג אלימים, מטרידים מינית, מעסיקים מפלים וסתם שוביניסטים להרים ראש ולהגביר את התנהגויותיהם הפוגעניות. כשהשלטון מודיע שבכוונתו לצמצם את זכותן של נשים לשוויון — המסר חזק שבעתיים. זו בדיוק כוונתם של רבים מחברי הקואליציה, ותומכיהם מבינים ומגיבים בהתאם. עונת הבריונות נפתחה, כשהפרדה מגדרית והדרת נשים על ראש שמחתם.

הדרת נשים היא מניעת כניסתן למוקדי כוח ולתחום הציבורי בכלל, הרחקתן, והותרת השליטה בידיים גבריות. המנגנון שמשרת את הדרת הנשים יותר מכל הוא ההפרדה בין המינים בתחום הציבורי. הפרדה מגדרית בתחום הציבורי לעולם אינה סימטרית או ניטרלית; למעט מקרים מיוחדים (כמו מפגשים לחיזוק נפגעות תקיפה מינית), היא מחזקת את אחיזתם של גברים בעמדות הכוח והשליטה, ומבודדת נשים בשוליים. כך היא מבטיחה את המשך שלטון הגברים והדרת הנשים.

הפרדה מגדרית יוצרת הבדלים בין המינים. כשהם מופרדים אלה מאלה, גברים מעוצבים בצורה מסוימת, ונשים בצורה אחרת. מכיוון שגברים הם הסטנדרט, כל שוני של נשים מגברים נחשב כבעיה, כנחיתות, כמעיד על כך שהן פחות מוכשרות מגברים למלא תפקידים בעלי ערך. הפרדה מגדרית מרחיקה בין גברים ונשים ומקטינה את ההיכרות וההבנה ההדדיים. כשגברים אינם במסגרות משותפות עם נשים ולא מכירים אותן מקרוב — הם מאמינים בקלות יתרה בסטראוטיפים הנשיים המקטינים והשליליים שהפטריארכיה מייצרת. הפרדה מגדרית משדרת לנשים שהן “אחרות”; שצריך לייצר עבורן מקום נפרד שבו לא יפריעו. בעולם שמורשתו פטריארכלית, משמעות הדבר היא שהן שייכות פחות לזירה הציבורית.

ככל שפטריארכיה מרגישה מאוימת — כך היא נזעקת לחזק את ההפרדה, כדי לעצור את כניסתן של נשים לתחום הציבורי.

בחברות המערביות, שנאבקו נגד הפרדה והדרה עד מחצית המאה ה–20, הנושא ירד מסדר היום ונחשב להיסטוריה רחוקה. בישראל, בתי כנסת במימון המדינה תמיד הפרידו בין נשים וגברים, וגופים דתיים במימון המדינה, כמו גם מפלגות חרדיות, הדירו נשים בריש גלי. ההפרדה וההדרה תמיד הלכו יד ביד בגלוי, ואלה שקידמו אותן השתמשו בטענה — הכוזבת — שהן כורח דתי. רובו הגדול של הציבור ראה בכך פולקלור לא מזיק.

מאז תחילת המאה ה–21 ההפרדה וההדרה התפשטו והעמיקו, כשגורמים קיצוניים בחברה החרדית דרשו להחיל אותן על בנות קהילתם גם בתחבורה ציבורית, במדרכות ערים, ובסניפי קופות חולים, ביטוח לאומי ובנקים. הציבור החרדי התנגד, ברובו, לחידושים הללו, אך רשויות המדינה שיתפו פעולה עם הקיצונים, ואיפשרו להם להשליט את הסטנדרטים הפטריארכליים שהלכו והחמירו. הציבור הליברלי עמד מנגד ואיפשר לקבוצת מיעוט שאינה ליברלית לרמוס את המיעוט שבתוך המיעוט: הנשים החרדיות. הכול מתוך כיבוד הרב תרבותיות.

בתי המשפט התערבו: הם חייבו את תחנת הרדיו החרדית “קול ברמה” להשמיע גם נשים; הם אסרו על חברות אוטובוס לאכוף הפרדה מגדרית; הם חייבו את עיריית בית שמש להסיר שלטים האוסרים על נשים ללכת על מדרכות ליד בתי כנסת; הם אסרו על מוסדות אקדמיים להדיר מרצות, שנמנע מהן ללמד בכיתות הנפרדות של גברים חרדים. ואולם, פסקי הדין  היו מהוססים, מגומגמים, שלא לומר מתנצלים. הם לא מנעו מבריונים לכפות על נשים לשבת בירכתי אוטובוסים בטענה שהן מסכימות לכך, ולא את זליגת ההפרדה במוסדות האקדמיים אל מחוץ לכיתות הלימוד בהפרדה. נוכח רפיסות זו, הגורמים הקיצוניים שהשתלטו על הרחוב החרדי השליטו את הנורמות שלהם על עוד ועוד תחומים גם מחוצה לו (שירות נשים בצה”ל, חופים ובריכות מופרדים, השתתפות נשים בטקסים ממלכתיים). הציבור הנאור הכיל גם את זה.

מאז הרכבתה של הממשלה ה–37, הפרדה מגדרית והדרת נשים הפכו למטרות גלויות ומוצהרות של מרבית חלקי הקואליציה. גורמים אלה אינם מהססים להצהיר שהם מתנגדים לשילוב נשים במרחב הציבורי (במיוחד בצבא), ויפעלו להחזיר את עטרתה של הפטריארכיה ליושנה. מספרן האפסי של נשים בתפקידים בכירים מעיד על רצינות כוונותיהם.

היעד המרכזי שלהם הוא שינוי הוראת החוק האוסרת על נותני שירותים ציבוריים להפלות על בסיס השתייכות קבוצתית; האיסור שולל גם הפרדה בין המינים והדרת נשים. שיכורי כוח, הפונדמנטליסטים אינם מסתפקים בחריג הקבוע בחוק, המתיר הפרדה מגדרית במקרים מיוחדים. החוק מתיר להפריד כאשר בלי ההפרדה חלק מן הציבור לא יוכל לקבל את השירות הציבורי, ורק אם היא מוצדקת בהתחשב באופי השירות הציבורי, במידת החיוניות שלו, בקיומה של חלופה סבירה, ובצורכי הציבור. חברי הקואליציה רוצים שכל אדם או מוסד יוכלו תמיד להכריז שבשל אמונה דתית הם מסרבים לשרת אישה ולהעניק לה שירות או מוצר ציבורי. עוד הם רוצים, בין היתר, שספרייה ציבורית תוכל להקצות לנשים שעות נפרדות, מן הסתם מועטות ולא נוחות; שסניפי דואר יוכלו לדרוש מנשים להיכנס בדלתות נפרדות, בשעות נפרדות, לאולמות המתנה נפרדים (מן הסתם צדדיים); ושאולמות אירועים ורשויות מקומיות יוכלו לקיים אירועים ציבוריים כשנשים יושבות מאחור או בירכתיים.

המאבק על רחצה נפרדת במעיינות בשמורות טבע הוא רק קצה הקרחון; הקואליציה שועטת לקראת הפרדה מגדרית רחבה המאפשרת ומצדיקה הדרת נשים. הציבור לא איחר להבין לאן נושבת הרוח, ובריונים שוביניסטים מורידים נערות מאוטובוסים, מונעים מנשים לעלות לקרונות רכבת ופוגעים בחיילות, שמייצגות השתלבות נשים במרחב הציבורי.

צמצום השוויון המגדרי הוא מסמר נוסף בארון הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית. זה הזמן להתעורר מתנומת החורף רבת השנים ולבלום את האירניזציה כל עוד אפשר. בדרום ארצות הברית, כששחורים נדרשו לשבת בירכתי האוטובוסים, לבנים ושחורים ממדינות הצפון ירדו דרומה, עלו יחדיו על אוטובוסים ומנעו בגופם את ההפרדה הגזענית. היו אלה רגעיה היפים של החברה האמריקאית. האם זה יכול לקרות גם אצלנו?

התפרסם כפרשנות במדור חדשות של עיתון הארץ ביום 15.8.2023