מאז שנות התשעים מתמקדת הפעילות הפמיניסטית בעולם המערבי במאבק כנגד פגיעות מגדריות שהן טיפוסיות וייחודיות לקבוצות מוגדרות של נשים. מהלך זה הוא תוצאה של השקפת העולם המכונה “הפוליטיקה של הזהות” (identity politics) אשר קנתה מהלכים בקרב נשים פעילות רבות. בהקשר הפמיניסטי, הפוליטיקה של הזהות מדגישה את החשיבות בייחודן של קבוצות נשים שונות, של המאפיינים הטיפוסיים להן, של המצוקות המיוחדות להן ושל המאבקים הנחוצים להן. התפתחות זו הנה בעלת מאפיינים חיוביים – במיוחד העלאת המודעות לצרכיהן של נשים מקבוצות “שוליים”, שלא זכו בעבר למרכז הבמה, כמו גם  מאפיינים חיוביים פחות – במיוחד פירוקה של התנועה הפמיניסטית לתת-קבוצות, שכל אחת פועלת בעיקר לקידום האינטרסים הקבוצתיים שלה. (הפוליטיקה של הזהות טבעה את ההכרה כי זהותו הקבוצתית הספציפית של אדם קשורה בניסיון חייו ולכן גם בהשקפותיו ופעילותו הפוליטית. כלומר: אישה שחורה בארצות הברית היא בעלת ניסיון חיים שונה מאשר אישה לבנה, צרכיה ומצוקותיה שונים, ועמדותיה הפוליטיות צריכות לשקף ייחוד זה. לכן על נשים שחורות להתאחד במאבק על צרכיהן הייחודיים, יותר מאשר להשתתף בפעילות “כלל נשית” המנסה לאחד נשים בעלות ניסיון חיים שונה וצרכים שונים. זה שורש ההתמקדות בצרכים פרטניים – כמו גם ההתפלגות).
 
בארץ, לצד הפלייתן הקולבטיבית של כלל הנשים (למשל בשכר, בייצוג בפוליטיקה, בטיפול יעיל באלימות מינית), קיימות צורות אפליה ייחודיות למגזרי נשים מסוימים. מאבקים של נשים לסביות (למשל למען אימוץ על ידי בת זוג), נשים פלסטינאיות (למשל להשוואת זכויותיהן בדיני משפחה לאלה של נשים יהודיות), נשים מזרחיות (למשל במסגרת הארגון “אחותי”), נשים דתיות (למשל במסגרת הארגון “קולך”) מתמקדים, מזה מספר שנים בצורות אפליה ייחודיות אלה.
 
הנשים החרדיות הן מגזר נשי “שולי”, שלא זכה לתשומת לב רבה, ואשר מוזנח לעיתים קרובות גם בהקשרים נשיים כללים וגם בהקשרים שהם ייחודיים לו. הקהילה החרדית מפלה את נשותיה לרעה בהקשרים רבים ומגוונים, ומרביתנו מקבלים ומקבלות זאת כמובן מאליו לאין להרהר אחריו או לערער עליו. כאילו הסכמתן להשתייך לקבוצה בעלת השקפת עולם בלתי שוויונית בעליל מצדיקה אל אפליה ודיכוי, וחוקי המדינה נעצרים ואינם מחילים את עצמם עליהן. פסק דין שניתן בינואר 2006 בבית הדין לעבודה ת”א-יפו ממחיש נקודה זו ומביא אותה לקיצוניות מדאיגה. מן הראוי לתת עליו את הדעת ולצאת נגדו בכל החריפות, בכל הרמות ובכל האמצעים.
 
הגברת לאה (שאת שמה המלא לא אחשוף) עבדה כגננת ברשת גני הילדים של אגודת ישראל. בתחילת כל שנת לימודים הוחתמה לאה על חוזה עבודה הקובע כי תנאי להעסקתה הוא התנהגות ולבוש התואמים את “תקנון הצניעות” אשר צורף לחוזה, וכל הפרה של התקנון מהווה עילה לפיטורים מיידיים. כאשר הודיעה לאה למעסיקיה על הריונה, היא פוטרה מעבודתה. זאת בטענה כי בהיותה רווקה, המגע המיני אשר ההריון מעיד עליו מלמד על התנהגות הנוגדת את “תקנון הצניעות”. משרד העבודה והרווחה התיר את הפיטורים בדיעבד.
 
החוק הישראלי, החל על כל נשות ישראל, קובע (בסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים התשי”ד- 1954) כי מעביד “לא יפטר עובדת שהיא בהריון.. אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון”. משרד העבודה והרווחה קבע כי הפיטורים אינם “בקשר להריון”, אלא רק בקשר לאופן בו נכנסה לאה להריון, אופן שהוא מגע מיני שאינו עולה בקנה אחד עם “תקנון הצניעות” שעליו חתמה כאשר התקבלה לעבודה. כאשר פנתה לאה לבית הדין לעבודה בטענה כי קופחו זכויותיה על פי חוק, פסקה השופטת חגית שגיא, סגנית שופט ראשי (ולצידה מאשה לובלסקי נציגת עובדים, ואמיר גוניקמן, נציגי מעבידים) כי ההחלטה לפטר את לאה אינה בלתי חוקית, ואישור משרד העבודה הוא כדין. זאת מפני שלדעת בית הדין לעבודה, “העילה לפיטורי התובעת אינה קשורה כלל להריונה: עילת הפיטורים הינה העובדה שהתובעת קיימה קשר אסור עם גבר בהיותה רווקה, מעשה המהווה התנהגות פסולה (מנקודת מבטה של החברה החרדית) אשר התגלתה עם דבר הריונה. ההריון שימש, במקרה שלפנינו, רק ראיה למעשיה הפסולים של התובעת, אשר נעשו, מטבע הדברים, טרם כניסתה להריון. כאמור, מעשים אלו הם שהיוו את עילת הפיטורים, ולא ההריון עצמו”. זאת ועוד: “לכאורה יש בעצם בחינת השאלה כיצד ובאלו נסיבות הרתה התובעת משום חדירה לפרטיותה. עם זאת, הזכות לפרטיות (המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן בחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א – 1981) ככל זכות, זכות זו אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית, וזכות המעסיק לנהל את מקום העבודה לפי מיטב הבנתו הינה אחת הזכויות אשר הוכרו כמצדיקות את הפגיעה בזכות לפרטיות. באיזון בין זכותה של התובעת לפרטיותה לבין זכות הנתבעת לנהל מוסדותיה בהתאם לאותם ערכים – גוברת האחרונה”.
 
ואם לא די בכל אלה, הרי גם כך: “התובעת הציגה בפנינו החלטה של הגב’ מקובר [הממונה מטעם משרד העבודה אשר אישרה את הפיטורין], מיום 15.3.04 בעניינה של עובדת אחרת, חילונית, אשר גם היא נכנסה להריון בהיותה רווקה, לגביה קבעה הגב’ מקובר, כי אין להתיר פיטוריה ממוסד חינוכי חרדי. הנימוק של גב’ מקובר היה כי העובדת התקבלה לעבודה מלכתחילה בידיעת המעביד כי היא חילונית וכל שסוכם עמה הוא שבמקום העבודה תתנהג כיאה למקום דתי. במקרה זה, לטענת הגב’ מקוב, אין בכך שהעובדת הרתה מחוץ לנישואין כדי להיו