לפני מספר חודשים פרסמתי כאן רשימה על ה – backlash נגד נשים בישראל בכלל ובעולם המשפט הישראלי בפרט. לאור ההשתלחויות מכל עבר בפרקליטת המדינה לשעבר, ועמה בפרקליטות כולה, על פרקליטותיה ובכירותיה, הנושא אקטואלי יותר מתמיד, והחלטתי לשוב ולהעמיד את הדברים בראש סדר היום שלי כאן. ההשתלחויות בבכירות פרקליטות המדינה הן שלב נוסף, מועצם, בתהליך מתמשך של דחיקת רגליהן של נשים מצמרת עולם המשפט, והן יסללו, בודאי, את הדרך למינויו של גבר לתפקיד פרקליט המדינה הבא, כדי שמישהו “יעשה סדר וייקח את העניינים לידיים”. ומהר.

לאור ההתפתחויות האחרונות ותוצאותיהן הצפויות (השבת הגברים לראשות המערכת המשפטית), דומני כי הקרב על מינויה של השופטת בייניש לנשיאת בית המשפט העליון יהיה קשה עוד יותר משניתן היה לשער. נראה שדבריו של יהושוע רזניק לא היו בלון ריק, אלא סנונית שבשרה את הבאות, ומעין נבואה שמגשימה את עצמה לנגד עיננו. בזכות אופן טיפולו של היועץ המשפטי החדש לממשלה בפרקליטות המדינה, יתכן מאוד שיתמלאו משאלותיו של רזניק והנשים אכן “תועמדנה במקומן” ותדחקנה בחזרה לשוליים. מעניין לצפות, חשוב להבין, והכרחי לפעול.

הנה הדברים שפרסמתי כאן בפברואר 2004 אודות משמעותו של ה – backlash ותיפקודו במציאות הישראלית הנוכחית.

 

ה – “backlash” הישראלי, כאן ועכשיו

במחצית השניה של שנת 2003 נחשף הציבור הישראלי לכרסום מתמשך במעמדן של נשים בישראל, ונשים בעולם המשפט בפרט.

אחד הגילויים המובהקים למגמה זו היה החתירה השיטתית, המתמשכת, מכל עבר, תחת מינויה העתידי של כבוד השופטת דורית בייניש לנשיאה הראשונה של בית המשפט העליון. אף שהמשתתפים הרבים בדיון הציבורי בהליך הראוי לבחירת נשיא בית המשפט העליון נמנעו מהתייחסות ישירה לשופטת בייניש, קשה שלא לראות כי סוגיית סבירות הליך הבחירה עלתה על סדר היום הציבורי דווקא ורק כאשר ההליך הנוהג אמור להוביל לבחירתה של אישה לנשיאה הראשונה של בית המשפט העליון. אותו הליך עצמו נתפס כמובן מאליו ונקי מספקות בכל המקרים הקודמים, בהם הוביל לבחירתו של גבר לתפקיד החשוב ביותר במערכת השיפוטית, וזאת בלא כל קשר לכישוריו של המועמד. יתירה מכך, מעולם לא הושמעה ביקורת משום סוג שהוא כנגד נשיא כלשהו שנבחר בהליך הנדון.

המתקפה הבוטה ומשולחת הרסן ביותר על נשים בכלל ומשפטניות (בשירות המדינה) בפרט פורסמה במוסף השבת של עיתון הארץ, בנובמבר 2003, בכתבתה של עיתונאית (שרה ליבוביץ’ דר) אשר העניקה במה להשמצותיהם המיזוגניות של עו”ד מוכר (יהושוע רזניק), פרופסור בכיר באוניברסיטה העברית (ון קרפלד), ושורה של “עורכי דין אנונימיים” (אמיתיים או בדויים). בכתבה חד צדדית, לא ביקורתית ובלתי מקצועית העניק העיתון במה לקולות אשר הפיצו דעות קדומות, סטראוטיפים מזיקים ומסוכנים, ארס ושנאה נגד נשים. שונאי הנשים הנכבדים התריעו בפני הציבור כי הנשים משתלטות על פרקליטות המדינה, על בית המשפט העליון ועל מערכת המשפט הציבורית בכלל. לשיטתם, נשות הפרקליטות, בהיותן נשים, אינן מסוגלות לעבודה יעילה ומקצועית, מדרדרות את מערכת המשפט בישראל וגורמות נזק כבד למדינה ולאזרחיה. הן מגיבות ברגשנות נשית, היסטרית ובלתי עניינית אשר פוגעת בעבודתן; הן אכפתיות ואנושיות מדי; הן מגלות עניין בקורבנות עבירות ובקולגות במקום העבודה, במקום להתמקד בסוגיות החשובות באמת; הן לוחמניות מדי, חושפות ציפורניים וצמאות לדם. עורך הדין והפרופסור קראו לציבור להתעורר ולעצור את ההשתלטות, הסחף וההתדרדרות לפני שיהיה מאוחר מדי.

באותו זמן ממש, בשעה שלמעלה ממחצית הפרקליטים בשירות המדינה הן נשים, ואף בדרגות הבכירות ביותר, לא מצאה הועדה הממלכתית לבחירת יועץ משפטי לממשלה ולו אישה אחת להציע כמועמדת. באירוע ההיסטורי, המכונן, בו, לראשונה בתולדותיה של מדינת ישראל, נבחר יועץ משפטי לממשלה בהליך מסודר, פומבי, מבוקר ומקצועי, לא נמצאה אף משפטנית אחת ראויה להימנות עם המועמדים הרשמיים לתפקיד. לפחות תשעה גברים הוצעו לתפקיד על ידי הועדה (שהכילה משפטנית אישה ייצוגית); אך אף לא אישה אחת. בהתחשב במספרן הנכבד כל כך של המשפטניות המובילות בשירות המדינה, לא זו בלבד שהליך הבחירה לא ביטא התקדמות, אלא הוא ביטא נסיגה משמעותית ממהלך ההתפתחות הטבעי, הצפוי, ה”סביר”.

להמשך המאמר, במתכונתו המלאה ראו   http://www.notes.co.il/orit/4650.asp