יום זכויות האדם הבינלאומי, המצוין בעולם היום, ב-10 בדצמבר, הוא הזדמנות להזכיר לעצמנו מושכלות יסוד, שלמרבה הצער אינן נלמדות מספיק בבתי הספר בישראל, ולכן הן עלומות עבור רבים, ובדאי הצעירים. העלאת הדברים בפני כל מי שאנחנו משוחחות איתם היא דרך לעורר למחשבה ולמעשה.

יום זכויות האדם מציין את האירוע ההיסטורי הדרמטי שהתרחש בדצמבר 1948, כאשר עצרת האו”ם אימצה את הכרזת זכויות האדם. היתה זו תגובה ערכית לזוועות מלחמת העולם השניה, כולל שואת היהודים, שחוללו הפשיזם והנאצים. מול השקפות העולם הפשיסטית והנאצית, המקדשות את הקולקטיב ומכפיפות לו את הפרט, הכרזת האו”ם מקדשת את הפרט. היא פותחת בקביעה שכל אדם, איש ואישה, נולדים עם ערך אנושי טבוע, אוניברסלי ומוחלט, ששמו “כבוד האדם” (human dignity). זכויות האדם הן הזכויות נגזרות מערך אנושי זה, והעמידה עליהן הכרחית כדי לקיימו, לשמרו ולחזקו. מכיוון שכך, כל חברה וחבר במשפחת האדם הם בעלי זכויות אדם מוקנות, וכל מדינה חייבת להכיר בהן כדי למנוע התדרדרות לזוועות כמו אלה שהמיטו הפשיזם והנאציזם.

זכויות האדם נקבעו כזכויות אוניברסליות משפטיות, ומדינות העולם נדרשו להכיר בהן בחוקותיהן, ולהסמיך את מערכות המשפט שלהן להגן עליהן ולהבטיחן. מדינת ישראל הצעירה אישרה מיד את ההכרזה, אך לקח לה למעלה מארבעים שנה למלא את הבטחתה ולחוקק את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אף שהחוק דל וסתום (בין השאר מפני שהמפלגות הדתיות התנגדו להזכיר בו במפורש את השוויון, שמא נשים תוכרנה בישראל כיצורים אנושיים שווי זכויות), הוא קובע את כבוד האדם וזכויותיו בלב המשפט הישראלי, ומסמיך את בתי המשפט להגן עליהם.

כוחות ימניים המקדשים את הקולקטיב השליט על חשבון פרטים ומיעוטים נאבקו ונאבקים – בארץ כמו בעולם – נגד אידאולוגיה הומניסטית זו. בבחירות האחרונות בישראל הם השיגו רוב פרלמנטרי (גם אם קטן מאוד), ובדעתם להחליש את מעמדם של כבוד האדם וזכויותיו.

אחת הדרכים בהן מתכוונות המפלגות שירכיבו את הממשלה הבאה להחליש את זכויות האדם מכונה בפיהן במושג המכובס “פסקת ההתגברות”. צירוף מילים מעורפל זה נועד להרדים את שומעיו, אך משמעותו אחת: להחליש את מערכת המשפט כך שזו לא תוכל למנוע מן הממשלה, על כל אגפיה, כולל המשטרה, לפגוע בכבוד האדם ובזכויותיו. אין כוונה לפגוע בסמכויות בתי המשפט לפסוק בענייני חוזים, נזיקים או תאגידים: רק בסמכויות להגן על זכויות האדם. מפלגות הימין המקדמות את המהלך מתרצות זאת בצורך ב”משילות”, ובזכותה, כביכול, של הממשלה לפגוע במבקשי מקלט ומהגרי עבודה (המכונים “מסתננים”) ופלסטינים (המכונים “מחבלים” ו”תומכי טרור”).

כך, למשל, בג”ץ ביטל חוק שנועד לכלוא מבקשי מקלט, ללא משפט ולתקופות ארוכות מאוד, במחנות מאסר בדרום. הממשלה זעמה על כך, וחוקקה את החוק שוב ושוב. כדי להגן על כבוד האדם וזכויותיו, בג”ץ ביטל אותו שוב ושוב. מפלגות הימין מבקשות ליטול מבית המשפט את יכולתו לעשות זאת. הן מבקשות “להתגבר” על כוחו זה, כדי להגביר את כוחה של הממשלה.

אבל אסור לטעות: הגבלת כוחו של בית המשפט פוגעת לא בשופטים, ולא רק במיעוטים חלשים, אלא בכל אדם באשר הוא אדם. “פסקת ההתגברות” היא “פסקת ההתגברות על כבוד האדם וזכויותיו”. היא פסקת ההתגברות עלינו.

מאז שההסכמים הקואליציוניים החלו להתפרסם, נשמעות קריאות למחאה אזרחית, לסרבנות מצפון, לאי ציות ולמרי אזרחי. אזרחים ואזרחיות ממלכתיים ושומרי חוק מהססים, ותוהים האם פעילות כזו היא דמוקרטית, האם היא ראויה, האם היא הכרחית. על כל אחד מהמושגים הללו נכתבו ספרים רבים. אבל השורה התחתונה פשוטה: אין עילה חזקה יותר למחאה אזרחית, לסרבנות מצפון, לאי ציות ולמרי אזרחי מאשר פגיעה בכבוד האדם ובזכויותיו. פגיעה כזו, למשל על ידי הכוונה להחליש את יכולתם של בתי המשפט להגן על זכויות האדם, פוגעת לא רק בדמוקרטיה הליברלית ובמשפט הבינלאומי, אלא בציפור הנפש של כל מדינה מתוקנת. הלקח המובהק ביותר שלמדנו מהמשטרים הפשיסטי והנאצי הוא שצריך לעמוד על כבוד האדם וזכויותיו בכל דרך, ללא היסוס וללא פשרה. המדרון החלקלק של ויתור והתפשרות מוביל אל התהום. קודם נפגעים המיעוטים, ואחריהם, בזה אחר זה, כולם.

איך אפשר למחות, לסרב, לא לציית או למרות? בדרכים רבות, חלקן חוקיות לחלוטין, חלקן חצי חוקיות וחלקן כוללות עבירה על החוק. סוגי מרי קלאסיים שכוללים עבירה על החוק הם סירוב להתגייס לצבא, או ליחידה, או למשימה שפוגעים בזכויות אדם, וסירוב לשלם מיסים שיממנו פגיעות כאלה. סוגי סירוב כאלה גובים מחיר אישי: העמדה לדין ואף מחבוש. גם הפגנה שלא קיבלה אישור (כי הרשויות מנסות להשתיק את חופש הביטוי נגד מדיניותן) היא מחאה הכרוכה בהפרת חוק. דרכים חצי חוקיות הן, למשל, שביתה כללית אף אם זו לא קיבלה אישורים פורמאליים נדרשים. או הסתרה של מבקשי מקלט בבתינו כאשר רשויות מנסות “לצוד” אותם ולגרשם לארצות שבהן נשקפת להם סכנה.

דרכי מחאה חוקיות כוללות סירוב להשתתף באירועים ממלכתיים, השמעת קריאות ביניים כשדוברים מביעים עמדות הפוגעות בכבוד האדם וזכויותיו, הוקעה בקול רם ולא מגמגם של דוברים ודברים פוגעניים ומסוכנים, החרמה של מוסדות שנותנים יד למהלכים מסוכנים. הזמנה של נציגי ארגונים, קבוצות ומיעוטים שהשלטונות עושים להם דה-לגיטיציה, לשאת דברים במוסדות חינוך ותרבות; לתרום להם כדי לאפשר את המשך פעולתם. שוברים שתיקה, פורום המשפחות השכולות, בצלם, ארגוני להט”ב ובקרוב גם ארגונים פמיניסטיים הם דוגמאות מובהקות. הדרכים רבות ויצירתיות, ואינן מצריכות לנהוג באלימות או באופן שאינו מוסרי. הן נקרות בדרכנו, וההחלטה בידנו אם לבחור בהן – או להוריד ראש ולקבל את הדין בשתיקה. ככל שרבים ורבות מאיתנו ימחו נגד דברים פסולים ולא ישתפו עמם פעולה – תגבר האפקטיביות של התגובה, ותקטן יכולתן של רשויות להחיל מדיניות הפוגעת בכבודנו ובזכויותינו.

אחד ההיבטים שמקובל לשקול כשבוחנים אם מרי אזרחי מוצדק מוסרית הוא האם מטרתו לשנות את ערכי החברה או לחזקם מפני שינוי. הממשלה העתידית מכריזה על כוונתה לפגוע בערכי הליבה של החברה הישראלית. דגל שחור מתנוסס באופן הברור ביותר מעל כוונה זו. המלחמה להגנה על ערכי הליבה של החברה הישראלית היא לגיטימית, מוצדקת, מוסרית, ומתחייבת. שני ימים בלוח השנה מזכירים זאת באופן המוחשי ביותר: יום זכויות האדם, ויום השואה.

פורסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 10.12.2022