זה מספר שבועות שמתנהל דיון ער בהנחיות החדשות שפרסם משרד החינוך למורי המקצוע. בכתבה חשובה ומטלטלת חשף אור קשתי שמורי האזרחות בישראל קיבלו הנחיה חדשה ללמד את תלמידיהם את חשיבותו של שלטון החוק, אך בלי לכרוך נושא זה בחשיבות ההגנה על זכויות האדם. מאמרי דעה רבים גינו את הגישה, בטענה שדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האדם אינם ניתנים להפרדה. 

משרד החינוך צודק: זכויות אדם, שלטון החוק ודמוקרטיה אינם בהכרח כרוכים זה בזה. הראיה המובהקת והמוכרת ביותר היא, כמובן, גרמניה הנאצית. המשטר הנאצי, שנהנה מתמיכת רוב האזרחים, הפגין שלטון חוק מפואר: הרשות המחוקקת חוקקה, בתי המשפט יישמו את חוקיה, ורשויות האכיפה אכפו את פסקי הדין ואת ההוראות המנהליות. וכידוע, כל זה התקיים בלא שמץ של הגנה על זכויות אדם. כי שלטון החוק, גם כשהוא נהנה מתמיכת הרוב, יכול לרמוס זכויות אדם ולאפשר זוועות מחרידות. ובדיוק משום כך קבעו אומות העולם אחרי מלחמת העולם השנייה שיש להגביל את משטריהן של כל המדינות — כולל הדמוקרטיות  — באמצעות משטר זכויות אדם, שיהיה אוניברסלי ומוחלט. ישראל, כמובן, אישרה את ההחלטה.

מדינה מודרנית שמכבדת את אזרחיה מחויבת לשני סטים של עקרונות. הסט האחד עניינו הגבלת כוחם של השליטים, והוא מכיל את עקרונות הדמוקרטיה, הפרדת הרשויות ושלטון החוק. הסט השני עניינו הגנה על הפרט — לא רק מפני השליטים, אלא גם מפני אזרחים אחרים, ובעיקר מפני הרוב הפועל ככזה. הוא מכיל את העקרונות שמקובל להתייחס אליהם כליברליזם, שוויון, וזכויות אדם. הצירוף של שני הסטים הללו מכונן את מה שמקובל להתייחס אליו כ”מדינה מתוקנת”, כלומר דמוקרטיה ליברלית המגנה על אזרחיה הן מפני השליטים והן מפני שאר האזרחים; כזו המקדשת הן את שלטון החוק והן את זכויות האדם. לא נכון להתכחש לכך שמדובר בשתי קבוצות שונות של עקרונות, שאינן מכילות או אף מחייבות זו את זו. חשוב להציגן כמות שהן, ולהדגיש את היחסים ביניהן.

כידוע, דמוקרטיה היא שיטת ממשל עתיקה, הקובעת שהציבור האזרחי הוא הריבון, ומעניקה לכל אזרח קול בהצבעות על סוגיות מדיניות חשובות. הפרדת הרשויות ושלטון החוק, מושגים ששייכים לעידן המודרני שהחל עם המהפכות האמריקאית והצרפתית, קובעים שחוקים שנחקקים על ידי הרשות המחוקקת, המייצגת את הריבון, יאכפו על ידי שתי הרשויות האחרות (המבצעת והשופטת) ללא הפליה או התחשבות בזהות הנשפטים: כולם שווים בפני החוק, והוא ייאכף עליהם באופן אחיד. הדמוקרטיה, הפרדת הרשויות ושלטון החוק חיוניים למשטר הוגן, אך אינם מספיקים: הם אינם מונעים פגיעה, גם שיטתית ומתמשכת, בזכויות של כל בני האדם, או של מי שמשויכים לקבוצות מסוימות.

כדי להתמודד עם קושי זה נולד סט העקרונות השני. הליבראליזם בן המאה ה-19 קבע שחירותו של כל אדם באשר הוא אדם היא ערך היסוד שחברה מתוקנת חייבת להגן עליו. למעשה, לפי הגישה הליבראלית, תכליתה היחידה של המדינה היא להגן על חירויות כל הפרטים, ולכן אסור למדינה להגביל חירויות כשהדבר אינו חיוני כדי להגן על חייהם וחירותם של הכלל. חירות הפרט, אם כן, מגבילה את כוחו של הריבון לחוקק ואת כוחן של שאר הרשויות, כלומר של שלטון החוק, לאכוף חוקים. 

כאמור, אחרי מוראות מלחמת העולם השניה, האומות המאוחדות החליטו לחזק ולבצר את העיקרון הליברלי, ויצרו את משטר זכויות האדם הבינלאומי. בהחלטה מיום 10 בדצמבר, 1948, הוכרז שכל אדם בעולם הוא בעל ערך אנושי מלא ומוחלט; זהו הכבוד הסגולי של האדם באשר הוא אדם, human dignity. ערך אנושי זה מחייב זכויות אדם שהן מוחלטות ובלתי ניתנות להפקעה כמוהו. כלל המדינות — כולל ישראל — התחייבו להכפיף את הדמוקרטיות שלהן ואת שלטון החוק שלהן למשטר זכויות האדם, שנועד לסמן קו אדום שאסור לעולם לחצות אותו. זאת כדי להגן עלינו מפני הישנות זוועות הנאציזם והפשיזם. (זה המקום להבהיר שזכויות אדם אינן כוללות את הזכות הבלתי מוגבלת לנסוע גם כשהרמזור אדום, כפי שטען מלאך; הן כוללות את הזכויות הנחוצות לאדם כדי להבטיח את כבודו הסגולי, כלומר את ערכו האנושי המוחלט).

אז משרד החינוך צודק לחלוטין שדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האדם הם שלושה מושגים נבדלים, שאינם חופפים ואינם מכילים זה את זה. אבל הוא מבצע פשע נורא כשהוא מציג בפני התלמידים רק חלק מן התמונה, וכך מרוקן אותה ממשמעותה ומתכחש לערכי היסוד של כל מדינה מתוקנת, כולל שראל. על פי כתבתו של אור קשתי, משרד החינוך מסתיר מתלמידי ישראל את התחייבותנו לאזן את הדמוקרטיה ושלטון החוק באמצעות משטר זכויות אדם, שהוא, כאמור, גלגול בן המאה ה-20 של הליברליזם. הוראת דמוקרטיה ושלטון חוק בלי ליברליזם וזכויות האדם חוטאת נגד ההתחייבות להגביל את כוחה של המדינה כדי לא לפגוע בזכויות הפרט.

ומן הכלל אל המציאות. העמדתו של ניר חפץ לדין מתחייבת משלטון החוק; המנעות מתרגילים חקירתיים השוללים את כבודו הסגולי מתחייבת מזכויות האדם. גם העמדתו לדין של בנימין נתניהו מתחייבת משלטון החוק; גם ההגנה על זכויותיו כחשוד וכנאשם מתחייבת מזכויות האדם. כפי שהדוגמאות מעידות, זכויות האדם אינן “שייכות” למחנה זה או אחר, ואינן מגינות יותר על בעלי השקפת עולם כזו או אחרת; הן, כאמור, אוניברסליות. ואכן, גם הימין הקיצוני משתמש בשיח זכויות האדם, בין אם להגן על זכויות מתנחלים ובין אם להגן על זכויות חיילים שמואשמים בהתעללות באזרחים. השימוש בשיח זה משמעו קבלת משטר זכויות האדם כמגביל את כוחן של המדינה ורשויותיה. תלמידי ישראל חייבים ללמוד את מכלול העקרונות ומערכות היחסים ביניהם כדי להבין הן את המצוי במדינתם, והן את הרצוי.

ומעניין לעניין באותו עניין. שיח הרשתות החברתיות אינו מחויב לאף אחד מן העקרונות שהוזכרו כאן: הוא אינו מחויב לעקרונות הדמוקרטיה, הפרדת הרשויות, שלטון החוק או זכויות האדם. ברשתות החברתיות אדם אחד, או מספר קטן של אנשים, יכולים להשתלח במי שהם בוחרים, להאשימו, להרשיעו ולהענישו בביוש, להפלותו לרעה לעומת אחרים, ולגרום נזקים כבדים לשמו הטוב, למעמדו החברתי וליכולתו להתפרנס. בגלל עצמתן האדירה של הרשתות, הכרחי ללמד את תלמידי ישראל את חשיבותם של כלל ערכי היסוד הללו, כדי שידעו לדרוש את מימושם על ידי מוסדות המדינה, ולהישמר מפני השתתפות בחריצת דין ברשתות.

פורסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 13.11.2019