ביום 18 דצמבר 2017 התבקשתי על ידי הנהלת ארגון “ובחרת” אשר מסייע לצעירות וצעירים המבקשים עזרה לצאת מן העולם החרדי, לעזור לה לבחון תלונה על הטרדה מינית שפורסמה בפומבי בפוסט בפייסבוק. כותבת הפוסט היא אישה בשם יודית, והנילון הוא מאיר נאור, מנהל עמותת “ובחרת”. להלן חוות הדעת שכתבתי להנהלת העמותה. מטרת הפרסום היא לסייע לגופים ולאנשים נוספים לחשוב על סוגיות אלה באופן שיטתי ומסודר.

שמי אורית קמיר, אני משפטנית פמיניסטית, ומומחית בחוק למניעת הטרדה מינית. נתבקשתי על ידי ארגון ובחרת להעלות על הכתב את תמצית חוות הדעת שהשמעתי באזני ההנהלה לאחר שהוצג לי הפוסט בעניין התנהגותו המינית של מאיר נאור, ושמעתי את גרסתו בתגובה. אינני מקבלת שכר כלשהו ואין לי שום עניין אישי, כלכלי או חברתי מכל סוג שהוא בתוצאות הפרשה. הסכמתי שחוות דעתי תפורסם ברבים.

אפתח ואומר שאינני מכירה את מאיר נאור, ואינני יודעת אם הוא מתאים לתפקיד ניהולי בכלל, ולתפקיד של ניהול ארגון חברתי המסייע ליוצאות ויוצאים מן העולם החרדי בפרט. התבקשתי על ידי הועד המנהל של ארגון ובחרת לייעץ להם בשאלה המצומצמת האם העדות שהושמעה על התנהגותו עם אישה יוצאת העולם החרדי מצביעה על הטרדה מינית, והאם היא מצדיקה, כשלעצמה, פיטוריו מעמותת ובחרת. על סמך מפגש בן שעתיים ומספר שיחות שקדמו לו אני יכולה להעיד שהתרשמתי באופן חד משמעי שההנהלה התייחסה ומתייחסת לעדות ברצינות רבה מאוד, ומחפשת בתום לב ובמעורבות רגשית עמוקה דרך ראויה והוגנת להתמודד עם הסוגיה.

על פי דבריו של מאיר נאור, שנאמרו בפני הנהלת העמותה ובנוכחותי, הוא מאשר את התיאור העובדתי של ההתרחשות המתוארת בפוסט. הוא לא מנסה להתכחש לדברים או להשחיר באופן כלשהו את פניה של כותבת הפוסט, יודית. אזכיר שיודית כתבה כי ביום בו חשה במצוקה עקב יציאתה מן העולם החרדי, פנתה למאיר לסיוע. הוא הזמין אותה להעביר את השבת בביתו עם שני חברים נוספים. היא ישנה בחדרו, כשהוא ישן במיטה סמוכה לשלה. לדבריה, למחרת בבוקר מאיר נכנס למיטתה ונגע בה באופן אינטימי. אף שלא נהנתה מכך, היא החליטה לא לתת לכך ביטוי, וניסתה “לזרום”, או אף  להנות, במחשבה שכך בודאי מקובל בעולם החילוני. ברגע מסוים אמרה לו שהיא בזמן וסת, והוא חדל מן המגע ויצא מן המיטה.

מאיר, כאמור, מאשר את הדברים. עם זאת, הוא הציג את ההקשר שבתוכו התרחשו הדברים. לטענתו, הקשר בינו ובין יודית היה מתמשך, אינטנסיבי ועמוק. הוא טוען כי במשך תקופת מה הם שוחחו והתכתבו ארוכות, לפעמים שעות אל תוך הלילה, בנושאים אישיים. הם אף נפגשו פעמים מספר. הוא מספר שחיפש בת זוג לחיים, שיודית עשתה עליו רושם חיובי עמוק וחזק, והוא היה משוכנע שהקירבה והמשיכה ביניהם היא הדדית. בהקשר זה, בבוקר שבת המתואר הוא אכן ניסה לקדם את הקשר האישי ביניהם אל השלב הבא, ונקט בצעד אינטימי של מגע גופני כדי לבחון אפשרות של התקרבות לקשר זוגי. הוא לא חש שום סימן של אי הסכמה, סירוב או דחיה מצידה של יודית, אך ברגע שאמרה מה שהתפרש על ידיו שעליו להפסיק — הוא הפסיק מיד ולא חזר לנסות. לאחר שחדל מן המגע האינטימי החד פעמי היא נשארה אצלו במהלך השבת והם המשיכו לשוחח, להתרועע ולטייל יחדיו בידידות. יודית לא נתנה לו שום סימן לכך שהתנהגותו לא היתה לה לרצון, פגעה בה או הזיקה לה בדרך כלשהי.

על פניו, דומה שאין סתירה עובדתית בין שתי הגרסאות. דבריו של מאיר משלימים את ההקשר, והוא טוען כי הם מגובים בעדויות כתובות (התכתבויות ארוכות שלו עם יודית). השאלות שיש לתת עליהן את הדעת הן, לכן, פרשניות: 1. האם התרחשה כאן הטרדה מינית אסורה? 2. האם היתה זו התנהגות בלתי הולמת? 3. אם התשובה לאחת השאלות חיובית, האם היא מצדיקה או מחייבת פיטורין או התפטרות של מאיר נאור מעמותת ובחרת?

אפתח בהיבט המשפטי. על סמך שילוב שתי העדויות, לפי מיטב הבנתי, מאיר נאור לא עבר שום עבירה ולא ביצע הטרדה מינית אסורה (כולל מעשה מגונה כהגדרתו בחוק העונשין).

בישראל, כדי שמעשה יהווה הטרדה מינית אסורה, הוא צריך להכיל שני יסודות: 1. פגיעה באחד הערכים המוגנים על ידי החוק למניעת הטרדה מינית, 2. התנהגות המוגדרת בחוק כאסורה. הערכים שהחוק מגן עליהם הם כבוד האדם, חירותו, השוויון בין המינים, ופרטיות. בנסיבות המתוארות על ידי יודית ומאיר, אינני רואה פגיעה באף אחד מן הערכים הללו, בודאי לא במידה המצדיקה התערבות משפטית.

ההתנהגויות האסורות בחוק הן אלה: 1. סחיטה מינית באיומים; 2. מעשה מיני בגופו של אדם שלא הסכים לכך (והמבצע היה מודע לכך שהוא לא מסכים לכך); 3. הצעות מיניות חוזרות ונשנות למי שכבר הראה שהוא אינו מעוניין בכך; 4. התייחסויות חוזרות ונשנות למיניותו של מי שכבר הראה שהוא אינו מעוניין בכך; 5. ביזוי והשפלה של אדם על רקע מינו או מיניותו או נטייתו המינית; 6. הפצת סרטון מיני על אדם שלא הסכים לכך. מתוך תיאורי ההתרחשות של יודית ומאיר, אף אחת מן ההתנהגויות הללו לא התרחשה. שום התנהגות אחרת אינה מוגדרת בחוק הישראלי כהטרדה מינית אסורה.

השאלה הבאה היא האם היתה כאן התנהגות לא הולמת. אני סבורה שאכן היתה. כדי לשמור על גבולות ברורים ולהימנע מאי הבנות שעלולות לעלות בכאב וסבל (כמו במקרה המתואר), מאיר נאור היה צריך להמנע מהזמנת אישה שפנתה אליו לקבל סיוע בהליכי יציאה מן העולם החרדי לישון בביתו. הוא היה צריך להמנע מהלנתה בחדרו, שינה איתה באותו חדר ונגיעה בה למחרת בבוקר. התנהגותו לא שמרה על גבולות הכרחיים בין הציבורי-הארגוני ובין האישי-הפרטי. טשטוש גבולות זה אינו מקצועי, ויש בו סכנה לגרום נזק נפשי, לפגוע באמון ובסופו של דבר לפגוע גם בארגון.

השאלה הבאה היא האם, בנסיבות העניין, התנהגות לא הולמת זו מחייבת או מצדיקה התפטרות או פיטורין. כדי להשיב לשאלה זו יש להרחיב את היריעה. מאיר נאור מביע (גם באזני וגם בכתב ובעל פה) קבלה מלאה של אחריות להתנהגותו הלא הולמת, כמו גם צער, חרטה והתנצלות בפני הנפגעת, הארגון, ההנהלה וכלל הציבור הרלוונטי. הוא אינו מתנער, אינו מנסה להסיר מעצמו אחריות, אינו מכחיש או מכפיש. הוא אומר שהוא מבין את הנזק הפוטנציאלי בהתנהגות לא נאותה כמו זו שביצע, מעיד שתיקן את דרכיו בהקשר זה, ומתחייב להמנע בעתיד ממעידות דומות. הוא מביע מחויבות מלאה לכבודו של כל אדם, לזכותה של כל אישה לגופה, ולחופש לסרב למגע גופני. הוא הציע את התפטרותו להנהלה כדי להבהיר את כנות דבריו, לשלוח מסר של רצינות, ולשלם מחיר על טעותו. הוא הסכים ללמוד את החוק למניעת הטרדה מינית כדי לעמוד על המשמר מפני חריגות עתידיות שלו או של אחרים.

פיטורים הם הסנקציה הקשה והחמורה ביותר שארגון יכול לנקוט כלפי עובד. פיטורים פוגעים במטה לחמו של עובד, ובנסיבות כמו אלה שבפנינו – גם בשמו הטוב ובסיכויי העסקתו העתידיים. יש לנקוט בסנקציה זו בזהירות מירבית, וככל הניתן – למצוא דרכים אחרות לפתור בעיות ארגוניות.

בנסיבות המתוארות, אינני סבורה שיש מקום לקבל את התפטרותו של מאיר נאור או לפטרו. יש מקום להדגיש בפניו את החשיבות בהקפדה עתידית על התנהגות הולמת, ולרשום הזהרה בתיקו האישי שאם ישוב וימעד בעתיד בהתנהגות דומה — יפוטר. אני סבורה שלטובת הארגון וכל הנוגעים בדבר, רצוי לשגר מסר פומבי ליודית ברוח הדברים שנאמרו כאן, ולהבהיר את מחויבותו הכנה של הארגון לכבוד האדם, לחירותו, לפרטיות, ולשוויון בין המינים. כדי לצלוח את התקופה הקשה בה מצוי הארגון, עקב התקפות והשתלחויות אישיות נגדו ונגד האנשים הקשורים בו, כדאי אולי לשקול תיגבור כוח האדם בעמדת ניהול.

בשולי הדברים אוסיף כי המסע הציבורי של חשיפת הטרדות מיניות הוא חשוב – אך גם מסוכן. ככר העיר, הפיסית או הוירטואלית, אינה מקום בו ניתן לשקול בכובד ראש, במקצועיות ובהגינות המתחייבת כלפי כל הצדדים, שיקולים מורכבים והרי גורל. טוב שנשים חושפות פגיעות שנפגעו; אסור לאפשר לפוגעים להנות מקשר השתיקה רב השנים. אך לא כל חשיפה יכולה או צריכה להוביל לסנקצויות כבדות, כמו פיטורין. אם כך ננהג – נצדיק את ההאשמות בעריפת ראשים ולינץ’. בכל מקרה יש לבחון את מכלול הנסיבות הספציפיות, את תחולתם של לשון החוק ורוחו, ולא פחות מכך – את תגובת הנילון (זה שנגדו מתלוננים). ולצד העיקרון של צדק צדק תרדפי, ראוי לזכור גם שמודה ועוזב — ירוחם.

אורית קמיר

יום שלישי, 19 דצמבר, 2017, ירושלים.