בדיוק לפני עשור חווה הציבור הישראלי טראומה של שכול-אב עם רציחתו של יצחק רבין. הזעזוע והכאב היו עמוקים, ולא רק בגלל הרצח. עצם אבדנו של מי שהפך להיות הצבר האולטימטיבי, יפה הבלורית והתואר, היה מבעית. פתאום נשארנו לבד, רק עם עצמנו, בלי אחיזה מרגיעה בעבר המיתולוגי של דור הצברים המופלא, שמאז חסמב”ה הצליח בכל מעלליו. פתאום נגדע חבל הטבור עם הרגעים ההרואיים ההם, של הפינג’אן והדווידקות, כשהכל הסתדר איכשהו ויצאנו מזה, ועם הבטחון ההורי של בן גוריון וספיר. אז נתנו צ’אנס לנתניהו, אחריו לברק, ושניהם הכזיבו: ביהירותם, בשטחיות, בחמדנות, באגוצנטריות. שניהם נכשלו. המלחמות חזרו. החברה התפוררה. העתיד לא האיר פנים. אז חזרנו לאריק שרון- תואם יצחק רבין. אותו גיל, אותו דור, אותו רקורד מופלא של קרבות וניצחונות מזהירים. פתאום התברר שבעצם, גם אותה קרבה ל”זקן”. וכמובן – אותו מהפך מ”לשבור להם את העצמות” למהלכים לקראת סיום הכיבוש ואולי אפילו הסכסוך. ועכשיו – פתאום כשל גופו, ואנחנו שוב לבד. בין אם ישוב לביתו ולמשרדו ובין אם לא, החלום גז. המכה קשה, והטראומה תהיה משמעותית בשנית.
 
ואולם שרון, יותר מרבין, היה ראש ממשלה של “רטרו” יותר מכל דבר אחר. ציונות נוסח “סמוך” בעולם שכבר מזמן התפורר ל”פוסט ציונות” מצד אחד ופונדמנטליזם יהודי משיחי מצד שני. שרון כראש ממשלה היה ההבטחה הבלתי ניתנת למימוש של ה”אמצע” ה”שפוי” שאולי היה פעם. כמנהיג, הוא היה התגלמות ה”סמוך”: אני לא יכול להגיד לכם מה אעשה, אבל לכו אחרי ויהיה בסדר. אבל אם למדנו משהו מניסיון הצבריות, זה ש”סמוך” מוביל ללא-בסדר, ואם הגשר לא קורס כרגע – הוא קורס מחר. (ויעידו קומבינות ה”סמוך” של עמותות התרומות של שרון שקורסות עכשיו, לאחר השהייה קצרה).
 
אכן, מפחיד להישאר בלי המיתוסים. לקבור שוב את בן-גוריון ואת חבלי הטבור האחרונים שעוד חיברו אליו. לא נעים להישאר עם נציגי הדור שפניו אכן אינן מרנינות. אבל זה מה שיש. זו המציאות. אלה אנחנו. וביננו – גם העבר לא היה משהו, כשהיה ההווה, וגם בן-גוריון לא היה אליל הנוסטלגיה כשעוד חי. הגיע הזמן להפסיק להתגעגע ולהתחיל להתמודד. והגיע הזמן להתמודד עם הפוסט-ציונות והפונדמנטליזם המשיחי והקפיטליזם הדורסני – כי זו המציאות, וזו האמת, וחלומות פז לא יכולים להועיל. אפשר, כמובן, לבחור בפרס כממשיכו הרעיוני של העבר. אבל אפשר, לשם שינוי, להשקיע בהווה ולייצר את מנהיגיו ומנהיגותיו ולהתחיל לזוז מן ההווה קדימה, ולא אל עבר מיתולוגי ועתיד מיתולוגי בו בזמן. כי כשחיים בזכרונות בדויים ובחלומות ורודים –  ההווה ממשיך להתדרדר אל שאול תחתיות.