כולנו עסוקים ועסוקות עכשיו בחיזוק ידי המורים והבטחה ששביתתם הכואבת לא היתה לשוא: היא העלתה את מודעותם והערכתם העצמית, היא העלתה את מודעתנו, כציבור, לבעיות ההוראה וקשיי המורים, היא לימדה את הילדים דבר או שניים על נחישותם של מוריהם, וכן הלאה – פיצויים רוחניים כיד הדמיון הטובה עלינו (כי נורא לא נעים לדעת שהשכר יעלה אולי מ-4,000 שקל ברוטו ל- 4,500, ומ-7,000 שקל ברוטו ל- 8,000, אבל ימשיך להיות בלתי מפרנס, בלתי מכבד ובלתי מאפשר; אז במקום כסף – זורקים שבחים,שהם הרבה יותר זולים).
 
אינני חושבת שהשביתה “הצליחה”; אינני משוכנעת שהיא יכלה להצליח. השינוי הנחוץ – ההכרחי כאויר לנשימה – הוא יסודי ומערכתי, ושביתה לא יכולה לתקנו מהיום למחר. לשם תיקון של ממש צריך בגרות קבוצתית, הנהגה, חזון, מחשבה קדימה, אחריות וכל הדברים היפים שאנו מבכים את אבדנם (ומנסים להזכר האמנם היו פעם, או שמא היה זה חלום?)
 
אבל היה הקשר אחד שבו השביתה יכלה – אולי – להצליח, וגם בו נכשלה: העלאת המודעות הנשית, המגדרית, הקבוצתית, הפמיניסטית של המורות ושל הציבור כולו. כי המורים המופלים והמושפלים כל כך, שעכשיו זורקים להם פירורי מילים על ערך וכבוד וחשיבות – הם הרי מורות: מורות מושפלות, שחוקות, מנוצלות, שמצפים מהן לעשות את הבלתי אפשרי המגדרי הרגיל – לגדל דור עתיד לתפארת בלי תקציב, בלי תנאים, בלי גיבוי – ובעיקר בלי תלונות ויללות או דרישות ותביעות (כל הדברים הנשיים המעצבנים הללו). המורות הן נשים הנדרשות לעמוד מול ארבעים נערות ונערים שכל אחד מהם עולם ומלואו של צרכים, יכולות, דרישות ומורכבויות, וכולם ביחד הם פצצת אנרגיה ויצרים, ולהוציא מהם את המיטב בכתות צפופות, ללא עזרים טכנולוגיים, ללא מעמד, וכמובן – כמעט בהתנדבות. בעוני. כדי שישארו סמוכות על שולחנות “בעליהם” שעוסקים בעבודות גבריות – ולכן חשובות יותר. (וכמובן, ישנם גם מורים גברים, אבל הם סובלים מכך שהמקצוע בו בחרו עבר תהליך של פמיניזציה ולכן של ירידת ערך וירידת תיגמול). 
 
ברשימה מראשית נובמבר ניסיתי להצביע על ההיבט המגדרי של מצוקת המורות והיחס לשביתתן. לצערי, לא התרשמתי בתקשורת שכוון זה עניין את המורות והורם על ידיהן. השיח התקשורתי היה – עד לסוף השביתה – בלשון זכר. הקינה היתה על המורים, וההיפך: ככל שנחלצו הכל להגן על כבוד המקצוע והעוסקות בו – כך הקפידו שהשיח כולו יהיה אך ורק על המורֶה, מעמדו, סגולותיו, כישוריו ומצוקתו. כי כך זה מכובד יותר, רציני, מעורר אהדה והזדהות.
חבל. עצוב. מצוקת מקצוע ההוראה היא מצוקה מגדרית. כמו שהיו פעם מצוקת האחיות ומצוקת התופרות במתפרות יזע, כמו מצוקת עובדות הנקיון (“עובדי קבלן”), ומצוקת הנשים המוזנות. כמו מצוקתן של הנשים המוכות (“אלימות במשפחה”), ואלה הנאנסות והנפגעות מתקיפות מיניות והטרדות מיניות. תמיד ישנם מספר גברים בקבוצות הנפגעות שהם החריג המעיד על הכלל, והתירוץ להתחמק מן ההיבט המגדרי. המצוקות הן מגדריות. טיוח ההיבט המגדרי לא יכול, בהגדרה, לסייע במציאת פתרון שורשי. רק התחברות אל שורשי הבעיה, לרבות אלה המגדריות, יכולה להביא לשינוי מלא ושיטתי. המורות לא ניצלו את האתנחתא כדי לחשוב על עצמן כנשים מנוצלות ומופקרות על ידי המדינה. השביתה נותרה שביתת המורים; מנהיגה היה גבר; המנהלים נותרו ברובם גברים, וההיבטים המגדריים לא הועלו לתודעה. והשביתה נכשלה.