כדרכה בקודש – התקשורת מציפה אותנו בבלל בלתי פוסק של “הערכות”, “תחזיות” ו”צפי” לגבי זהותו/ה של הנשיא/ה החדש/ה שת/יבחר היום. מה אומרים, חושבים, מסננים, מסתירים ומשקרים חברי העבודה, קדימה, ש”ס ומי לא. מי רוצה להתנקם בפרס על מה; למי לא נעים מריבלין ולמה; מה יעשה מי אחרי שאביטל תנשור (כמובן) בסיבוב הראשון או השני.
כל זה, כמובן, מסעיר ומרגש מאוד. מה טוב ומה נעים יותר מרכילויות עסיסיות ומכוערות מאחורי הקלעים הנוצצים של נבחרינו, שהפכו עם הזמן לסלבריטאים? אבל כרגיל, ההמולה וצחצוח החרבות מצליחים לכסות במסך עשן כבד את השאלה האחת שצריך היה לתת עליה את הדעת: למה לנו מוסד הנשיאות? מדוע הוא נחוץ? אילו מטרות הוא משרת? וכמה הוא עולה לנו? שאלות אלה עלו על הפרק כשמשה קצב גרר את המוסד המיותר לשפל מדרגה חסר תקדים והמיט עליו קלון מחפיר. אך במקום להניב עיסוק ענייני ורציני – הן גזו ופגו ברגע שנכנסו לתמונה האינטרסים הפוליטיים הרגילים: מה ירוויח נתניהו ממינויו של ריבלין, ומה יועיל לכל אחד מן האהודים מינויו של פרס.
מוסד הנשיאות, שככל הנראה נולד בחטא (סידור “ג’וב” לחיים וייצמן, כדי שלא יפריע לדוד בן גוריון), אינו משרת שום מטרה המצדיקה את קיומו ואת עלותו. זה שלאנגלים יש מלכה לא אומר שגם עלינו לבזבז תקציבים שאפשר היה להשקיע, למשל, בחינוך, בתשתיות או במשא ומתן לשלום.
את הבחירה הקדחתנית הנוכחית כבר אי אפשר לעצור. אבל מיד עם כניסתו/ה לתפקיד של הנשיא/ה החדש/ה של מדינת ישראל – מן ההכרח להתחיל בדיון רציני וממשי להבטיח שיהיה זה הנשיא האחרון.