זהו מסר לנשיא יצחק הרצוג, שטען שאחרי מגעים אינטנסיביים עם הקואליציה והאופוזיציה הוא משוכנע שאפשר להגיע לפשרה בתוך ימים ספורים. ובכן, אדוני הנשיא, לא יעלה על הדעת שנסכים, אנחנו הציבור הישראלי, ל”פשרה” שתושג בתוך מספר ימים. עצם אמירת העיועווים הזו היא יריקה בפנינו. היא מעידה על אי הבנה עמוקה על הלך הרוח שלנו בימים הרי גורל אלה, ועל אי התאמה של הדובר לגודל השעה ולגודל התפקיד.

 לפני שבוע, חיוור ורועד, הציג הנשיא מתווה שנועד להיות בסיס ראשוני להדברות. מבין חמש הנקודות המפורטות במתווה, על שלוש אפשר ללא ספק להסכים מיידית, ברוב ציבורי רחב מאוד. האחת, שמערכת המשפט זקוקה לתקנים חדשים רבים, שיאוישו, כמובן, על ידי נשות ואנשי מקצוע בעלי כישורים הולמים. חוסר כוח האדם הכרוני הוא רעה חולה שמחלישה את המערכת ופוגעת הן בשופטיה והן בציבור המתדיינים. הנקודה השניה היא התייעלות. דומני שאין אזרחית אחת במדינה שלא תחתום בשתי ידיים על כך שדיונים משפטיים צריכים להיות תכופים וקצרים יותר, שבקשות דחיה וסחבת של עורכי דין צריכות להדחות, ושפסקי הדין צריכים להיות קצרים ולהנתן בזריזות. התמשכות אינסופית של הליכים היא מכת מדינה הפוגעת אנושות באמון הציבורי במערכת המשפט ובצדק שהיא מסוגלת לספק. בהחלט צריך להתמודד איתה.

הנקודה השלישית היא שיש לעודד את כל חברי הוועדה למינוי שופטים להיות ערים יותר לצורך בגיוון גדול יותר במיוחד בבית המשפט העליון. מן הראוי שבערכאה העליונה יכהנו יותר נשים, יותר ערביות וערבים, יותר יהודים ממוצא מזרחי, יותר להט”ב, יותר אנשים עם מוגבלות, יותר חרדים. מובן שאסור להתפשר על הרמה המקצועית, על הכישורים הבין אישיים, על המזג השיפוטי, אבל צריך להתאמץ לגוון. אני משוכנעת שכלל אזרחי ישראל יחתמו כאן ועכשיו על שלוש הצעות אלה. ללא היסוס. לא צריך שנים, חודשים, שבועות או אפילו ימים כדי להשיג קונצנזוס רחב.

לא כן לגבי שתי הנקודות האחרות. הרצוג הציע שבוועדה לבחירת שופטים תהיה נציגות שווה לכל אחת משלוש הרשויות של ישראל. בתור נקודת מוצא תאורטית זה רעיון יפה. אבל רק כנקודת מוצא תאורטית. כי בפועל, כידוע לכולנו, בישראל מעולם לא באמת התקיימו שלוש רשויות. הרשות המחוקקת (הכנסת) נשלטת על ידי הרשות המבצעת (הממשלה), ובשנות נתניהו האחרונות הרשות המבצעת מונעת כל אפשרות לחקיקה שאינה שלה; הצעות חוק פרטיות של חברי וחברות כנסת מן האופוזיציה מיורטות באופן שיטתי ומלא.

יתירה מכך, באופן תאורטי, הרשות המחוקקת וזו המבצעת מאוכלסות באזרחים ישרים, מסורים לאינטרס הציבורי, שראויים להשתתף בבחירתם של שופטים. למעשה, כידוע היטב, חלק לא מבוטל מהפוליטיקאים חברי שתי הרשויות האלה הם בעלי עבר פלילי עשיר של הונאת הציבור, ו/או הם עומדים לדין פלילי על הונאות כאלה. חלק מחברי מפלגות הקואליציה, הן בממשלה והן בכנסת, פועלים בניגוד עניינים בוטה, ומקדמים באופן מובהק את האינטרסים האישיים שלהם על חשבון אלה של הציבור. בנסיבות אלה, לא יעלה על הדעת שבועדה למינוי שופטים יהיה רוב לפוליטיקאים כאלה.

אם לבצע שינוי כלשהו בהרכב הועדה למינוי שופטים, שאין שום סיבה אמיתית לשנותו, הרי זה אולי על ידי הוספת שתי נשות ציבור (נשים ו/או גברים), שייבחרו באיזשהו אופן בלתי פוליטי. אולי ראוי להוריד את מספר עורכי הדין משניים לאחד, ולהעמיד את מספר נציגות הציבור על שלוש. ראוי לשקול שינויים אפשריים מסוג זה, שיגדילו את הנציגות הציבורית בהליך הבחירה. בנוסף, נכון לשקול הוספת שימוע ציבורי למועמדים לשיפוט, ולבחון מהי המתכונת הראויה לשימוע כזה. אבל הכרעות כאלה מצריכות דיונים מעמיקים, קבלת חוות דעת משפטיות וציבוריות, בחינת יתרונות וחסרונות. וכל אלה לוקחים זמן.

הנקודה החמישית שהעלה הנשיא היא חקיקת חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר כיצד יחוקקו חוקי היסוד ולאיזו ביקורת שיפוטית יהיו כפופים. זוהי נקודה חשובה מאין כמוה, ומעלה ריבוא סוגיות הרות גורל. בעבר נוסחו הצעות חוק שמציעות נוסחאות אפשריות שונות לחקיקת חוקי יסוד, ויש להתעמק בהן. יש לבחון הצעות שהועלו במאמריהם של משפטנים אקדמיים. יש לבדוק באופן מקצועי יסודי רעיונות שניתן אולי ללמוד משיטות משפט אחרות; לא בשיטת “גזור והדבק” של חלקים תלושים שמתאימים לעבריינים ונאשמים פליליים לצרכים אישיים; לא על ידי התעלמות מהקשרים משפטיים מגוונים, בשיטת פורום קוהלת המתחזה לגוף מחקרי, אלא בחינה ממשית, כפי שעושים אנשי מקצוע רציניים בהליכי חקיקה רציניים.

ברור שאי אפשר להסתפק בהצעת הנשיא להוסיף לחוקי יסוד קריאה רביעית. כפי שהממשלה הנוכחית מבהירה מעל לכל ספק סביר: קואליציה אינטרסנטית, דורסנית, חסרת רסן, המתעלמת מרצון הציבור, יכולה להעביר ארבע קריאות בדיוק כמו שלוש; בחוסר תום לב וחוסר מקצועיות. הליך חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ארך שלוש שנים. כדי שחקיקת חוק יסוד: החקיקה תהיה רצינית, היא תארך לכל הפחות שנת עבודה מאומצת.

לא ברור מי הרצוג חושב שרשאי להסכים בשמנו על “פשרה” שניתן לרקוח בימים ספורים. הציבור הישראלי שיוצא במאות אלפיו לרחובות כבר הבהיר שראשי מפלגות האופוזיציה אינם מדברים בשמו; הם אפילו אינם מוזמנים לדבר בהפגנות המטלטלות את המדינה, שלא הם מארגנים. לאחר שנכשלו בחטאי היהירות והאטימות, והפגינו אזלת יד וחוסר מנהיגות – הם אינם מייצגים אותנו. בודאי לא לרקיחת “פשרה” חובבנית מסוכנת שתתן לגיטימציה להחרבת שיטת המשטר הישראלית. אז הצעת מתווה שתשמש בסיס ראשוני לעבודה יסודית וממושכת – ברוכה. אבל אם הנשיא חושב שהוא יכול לחולל ניסים בימים ספורים – התשובה הנחרצת היא: לך.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 20.2.2023