קשה לחשוב על יום האישה הבינלאומי או על החוק למניעת הטרדה מינית נוכח הפגיעה האיומה בחיי אזרחים חפים מפשע בירושלים מצד אחד ובעזה מן הצד השני. כפי שקורה לעיתים קרובות מדי – ענני השכול הכבדים מעמעמים כל שיכול היה להפציע בעתות של רגיעה ושפיות. הזוועה מרפה ידיים, ולא מותירה מקום לשום תחושה חוץ מאשר בחילה. יחד עם זאת, ראוי לציין מועדים בעלי משמעות, ולבחון התפתחויות הסטוריות. ובמקום ובזמן בהם הזוועות מתרחשות חדשות לבקרים – אין מנוס מלעשות זאת גם כשהתותחים רועמים. גם כשנדמה שמה הטעם, ומה התועלת, ואיך אפשר בכלל לחשוב על משהו – שלא לומר להרגיש או להתרגש – מעבר לזוועה והייאוש. שהרי, כך לימדו אותנו, כך נכנעים ליאוש ולמוות ומוותרים על החיים, לא? אז – יום האישה הבינלאומי והחוק למניעת הטרדה מינית. למרות הכל.
 
ביום האישה הבינלאומי 2008 ימלאו עשר שנים לחוק הישראלי למניעת הטרדה מינית. בדיוק לפני עשור העלתה חברת הכנסת יעל דיין, אז יו”ר הועדה לקידום מעמד האישה, את הצעת החוק לקריאה שניה ושלישית במליאת הכנסת, בישיבה חגיגית ומיוחדת לרגל יום האישה. (לתיאור החקיקה מנקודת מבט אישית ראו כאן). החוק עבר בקולותיהם של שמונה עשר חברי וחברות כנסת, ובהתנגדותו של אחד. השאר, כפי שאומרים, הוא היסטוריה. בעשור שחלף השתנו מוסמכות יסוד בחברה הישראלית. המוסכמה הנפוצה ש”כשאת אומרת ‘לא’ למה את מתכוונת” הפכה ל”לא תקינה פוליטית”. תלונות על הטרדות מיניות של יצחק מרדכי, עופר גלזר, חיים רמון, משה קצב (ורבים אחרים) הולידו כתבי תביעות, ולעיתים גם אישומים בתקיפות מיניות חמורות יותר; מודעותן של הנשים המוטרדות לזכותן להתלונן על הטרדה מינית הובילה לחשיפתן של עבירות מיניות שאחרת היו נותרות בלתי מדווחות. הטרדות שבעבר לא עלה לא על דעתן של נשים ולא על דעתם של גברים שהן “באמת מזיקות” ושנשים יכולות לפעול נגדן ולדרוש את הפסקתן – מהוות כיום בסיס לתלונות, לתביעות, לפיצויים ולדיונים ציבוריים.
 
נכון, הטרדות מיניות רבות (מדי) ממשיכות להתרחש, אינן מדווחות, אינן מטופלות ואינן נענשות; אך כך הדבר גם לגבי אינוס, תקיפה וגילוי עריות – פגיעות מיניות המוכרות ואסורות ככאלה מזה אלפי שנה. יש דברים שלוקחים דורות רבים – ולעולם אינם מטופלים באופן מלא. דווקא לאור זאת, חשוב לראות שהמהפכה התודעתית שהתרחשה בישראל סביב הטרדות מיניות היא עמוקה ומרשימה. היא מהווה צעד משמעותי ביותר בכוון הנכון. למעשה – היא מפתיעה בעצמתה. לפני עשר שנים אני לא הייתי מנחשת שתתרחש כה עמוק וכה מהר. וחשוב לראות שמהפכה זו היא חלק ממהפכת כבוד האדם, שהחלה בשנת 1992, עם כינונו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. החוק למניעת הטרדה מינית הוא נגזרת של חוק היסוד, הפורט את חוק היסוד ומחיל אותו בתחום המסויים של הטרדה מינית. החוק למניעת הטרדה מינית קובע בסעיפו הראשון שהטרדה מינית אסורה כיוון שהיא פוגעת בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו וזכותן של נשים לשוויון זכויות.
 
לרגל עשור לחוק למניעת הטרדה מינית הציע כתב העת “משפט ועסקים”, של הפקולטה למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה, לכתוב ולהגיש לפרסום מאמר משפטי הבוחן את מטרות החקיקה ואת התגשמותן מקץ עשור. המאמר (שזו טיוטא שלו) יראה אור לקראת סוף שנת 2008. אני מביאה כאן את פרק הסיכום והמסקנות מתוכו:

“בעשור שנותיו סייע החוק למניעת הטרדה מינית לחולל מהפכה תודעתית משמעותית בחברה הישראלית: הוא תרם להפיכת המודעות לסוגיית ההטרדה המינית לנחלת הכלל, ליצירת הרתעה מפני הטרדה, לדירבון נשים להתלונן במספרים משמעותיים, ולהצבת הנושא על סדר היום הציבורי. כל זאת למרות שמרבית מקומות העבודה, בחסות יועציהם המשפטיים, לא מלאו את חלקם, התנערו במידה רבה מאחריותם על פי חוק, ולא עשו למניעת ההטרדה המינית בעולם העבודה; למרות שהמשטרה והפרקליטות לא אימצו את העבירות החדשות שנקבעו בחוק וכמעט שאינן תובעות על פיהן; למרות שהציבור לא התוודע להגדרות של ההטרדות האסורות שבסעיף 3 לחוק, בין השאר משום שגופים ומוסדות ציבוריים לא הביאו אותם לידיעתו באופן מספיק; למרות הבלבול העמוק, שנוצר בחסות שתיקת משפטנים, באשר למסלולי התביעה השונים על פי החוק; ולמרות שתיקתה הרועמת של האקדמיה שבחרה, ככלל, לא לעסוק בחוק ולא להשתתף בשיח סביבו. מי שכן לקחו על עצמם להתמודד עם החוק ועם התופעה הם בתי המשפט ובתי הדין והתקשורת. בתי המשפט והדין, ככלל, אמצו את החוק, ברצינות ובמקצועיות, והם מייצרים גוף פסיקה משמעותי, הקשוב ללשון החוק, לרוחו ולכוונת המחוקק. התקשורת אמנם מעדיפה, ככלל, לעסוק במקרים סנסציוניים ולא בדיווחים אינפורמטיביים וביקורתיים מעמיקים, ואולם היא מאפשרת את השיח הציבורי ומלבה אותו. מדי פעם התקשורת מציעה דיון יסודי בסוגיה הקשורה בחוק (כמו הקושי להתמודד עם הטרדה סדרתית של בכירים), ודיונים אלה תורמים להבנת הסוגיה בחוגים רחבים.
 
המסקנה המרכזית היא שהקרקע החברתית-התרבותית בישראל היתה בשלה למהפכה התודעתית והערכית שהחוק סימן; זו, כנראה, הסיבה להקלטותו הרחבה של החוק בתודעה למרות העדר שיתוף פעולה מצד חלק מן הגורמים המרכזיים שהחוק פנה אליהם והניח את השתתפותם (רבים מן המעבידים, חלק מן המשפטנים, וחלק מרשויות התביעה). מי שכן היו קשובים הן לחוק והן לרחשי לב הציבור היו מערכת בתי המשפט והתקשורת, והם שלקחו על עצמם להשתתף במהלך החברתי, לבטאו, לעצבו ולקדמו. מי שהיו קשובים פחות היו חלקים בציבור המעבידים, חלקים בציבור עורכי הדין וחלקים במשטרה ובפרקליטות.
 
השינוי החשוב והדחוף ביותר שצריך להתחולל וטרם קרה הוא שיתוף פעולה רחב של מקומות העבודה עם הוראות החוק. לשם כך על היועצים המשפטיים לעשות את מלאכתם ולהביא את החוק ואת משמעויותיו לידיעת המעבידים, ועל המעבידים להפנים, ולהוציא מן הכוח אל הפועל. רשות ממלכתית לפיקוח ובקרה על החוק היתה יכולה לעשות נפלאות, ובהעדרה יש מקום לשקול הרחבת סמכויות הפיקוח של משרד התמ”ת. במקביל, עולה מן הדיון שבמאמר שעל ציבור הנשים בישראל ליזום ולממש תהליכים רחבי היקף של העלאת מודעות והעצמה; זאת כדי שנשים תלמדנה לומר בקול צלול ובטוח את ה”לא” אשר הופך התנהגות לא רצויה להטרדה מינית אסורה על פי חוק. עוד במקביל, על המוסדות השונים המופקדים על חינוך ועל קידום מעמד האישה להביא את הגדרותיהן של ההתנהגויות האסורות לידיעת הציבור (לרבות ההתהגויות המפורטות בסעיף 3(א)(5), והתנכלות); עליהן להבהיר את הקשר בין שלושה מסלולי התביעה השונים הפתוחים בפני מוטרדים ומוטרדות, ולחזק את הקישור בין הוראות החוק ובין ערכיו המוגנים. על האקדמיה לקחת חלק פעיל הרבה יותר בטיפול בנושא כה מרכזי לתודעה הציבורית, ולהשתתף בשיח באמצעים מקצועיים. ברמה הערכית, יש להעמיק את המודעות לקשר בין הטרדה מינית ובין כבוד האדם, חירותו, פרטיותו והשוויון בין המינים, תוך הבהרת משמעויותיהם של הערכים והשלכותיהן של ההתנהגויות האסורות. מהלך ערכי זה הוא חלק בלתי נפרד מן המהלך הרחב יותר של החברה הישראלית לממש את חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, ולהתכונן כחברה שערכיה שואבים ומחיים את כבודו הסגולי של האדם ואת כבוד מחייתו.
 
המסקנות הנוספות הן פרטנית יותר, ומתייחסות לנקודות שמאמר זה נגע בהן. יתכן שיש מקום לתקן את החוק למניעת הטרדה מינית במספר נקודות: בהבהרת הקשר בין ההליך הפלילי ובין זה המשמעתי במקום העבודה; בבחינה מחודשת של סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה בהקשר של תביעות מכוח סעיף 6 לחוק; בפירוט זכויותיהם של עובדי קבלן ועובדים חיצוניים אחרים; בהארכת תקופת ההתיישנות. עם זאת, תיקוני חקיקה אלה אינם “בוערים”, ויתכן שיש מקום, בשלב זה, לאפשר לבתי המשפט ומקומות העבודה לבצע את השינויים בכוחות עצמם. בהחלט יש מקום לתקן מספר הלכות שיפוטיות שאינן עולות בקנה אחד עם לשון החוק או עם רוחו (כך, למשל, ההתייחסות השיפוטית לאי פניית המתלוננת למשטרה כמעידה נגדה, והקביעה השיפוטית שהצעות מיניות שהוצעו במהלך פגישה אחת אינן יכולות להחשב “חוזרות”). יש מקום גם להגיש תביעות בגין הטרדה מינית המתייחסת למגדרו של אדם, ובגין הטרדה מינית הומופובית.

בשנת 1998, סיימתי את המאמר אשר הציע את החוק החדש והציג אותו במילים אלה:
החוק החדש… פותח כיווני התמודדות חדשים עם תופעת ההטרדה המינית. ניתן לקוות כי חקיקת החוק תציין תחילתו של עידן חדש במודעות הציבור הישראלי לנושא. עם זאת, חקיקה אינה אלא אות עלי נייר, ואין היא משפיעה על המציאות החברתית אלא אם כן הציבור הרחב בוחר להיזקק לה ולהוציאה מן הכוח אל הפועל. משהשלימה הרשות המחוקקת את משימתה, “עובר הכדור” לידי הציבור הרחב בכלל, וציבור הנשים בפרט.[מקץ עשור, דומני כי ניתן לומר שהציבור הרחב בכלל וציבור הנשים בפרט “הרימו את הכדור”, “התגלגלו אתו”, אימצו את כללי המשחק החדשים, ובכך הוציאו אותם מן הכוח אל הפועל. בזכות תגובה ציבורית רחבה זו, חקיקת החוק אכן מציינת תחילתו של עידן חדש במודעות הישראלית להטרדה המינית – ובתוך כך גם ליחסים בין המינים בכלל, ואף לערכי יסוד, ובראשם כבוד אדם וחוה. אך פתיחתו של עידן חדש היא רק הצעד הראשון, והמתחיל במלאכה אומרים לו – גמור!”