יש מצבים שהם בבחינת “lose-lose”: לא משנה אם המטוטלת תיטה לכאן או לשם – התוצאה אינה יכולה להיות “טובה”. במובן מסויים – זה היה דין העתירות לבג”ץ בעניין הסכם הטיעון שנחתם בין המדינה לבין מי שהיה נשיא המדינה, משה קצב. אילו התקבלו העתירות, היתה פרקליטות המדינה נאלצת לנהל תביעה בתיק המכיל אישומים חמורים ביותר, כשהיא אינה מאמינה ביכולתה לזכות. ניהול התביעה היה נראה בהתאם. אילו נאלצה הפרקליטות להעמיד את קצב לדין בעניינה של א’ הראשונה (מבית הנשיא) – היתה צריכה להאשים באינוס, מקום שהיא לא שוכנעה מעל לכל ספק סביר שאפשר לסמוך על מהימנות העדה. אילו נאלצה הפרקליטות להעמיד את קצב לדין בעניינה של א’ השניה (ממשרד התיירות) – היתה צריכה להאשים באינוס מקום שהיא אמנם האמינה לחלוטין לעדה, אך חשה (בין השאר) שלאחר השנים הרבות שחלפו זו אינה זוכרת מספיק פרטים, ועדותה עלולה לא להספיק לשם הרשעה בפלילים (מעל לכל ספק סביר). התוצאה עלולה היתה להיות שנים של סנסציה פורנוגרפית בלתי פוסקת, התעללות שיטתית בעדות מצד עורכי דינו של קצב, ולבסוף זיכוי מחוסר ראיות מספיקות, שהיה עלול להתפרש על ידי הציבור כאילו המתלוננות “העלילו” על קצב והוא צח כשלג. תוצאה אסונית למתלוננות, למתלוננות פוטנציאליות, לציבור הנשים בכלל ולקידום המודעות הציבורית לעבירות מין. דחיית העתירות, לעומת זאת, היתה עלולה להסתיים בהחלטה שיפוטית שאכן לא היה בסיס לתביעה הפלילית נגד קצב, ולהוביל למסקנה הציבורית כי המתלוננות שיקרו. היא היתה עלולה להוביל לאכזבה ציבורית קשה ממערכת המשפט, ותחושה שלמתלוננות כנגד אנשי שררה אין סיכוי. (להתייחסויות קודמות לדברים אלה ראו ברשימות שפרסמתי כאן בשנה האחרונה).
 
בהנתן סכנת המילכוד האמורה, לא נותר אלא לנשום נשימה עמוקה לרווחה נוכח פסק דינם הרציני, המכבד, המעמיק והיסודי של שופטי בג”צ, ולקוות שבהתאם – גם הציבור יגלה בגרות, לא ייתפס לפניקה, לא ילך שבי אחרי המסיתים והמסיתות, המרפים והמרפות את ידיו מכל הכוונים, ויתמודד ברצינות הראויה עם התוצאה ועם הפרשה כולה. במקום להשאב להאשמות האוטומטיות, כדאי להביט בעובדות.  
 
למרות חילוקי הדעות המשפטיים ביניהם, חמישה שופטי בית המשפט העליון (בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק) הסכימו על העובדות הללו:
 
משה קצב, בכהונתו כשר וכנשיא, ביצע מעשים חמורים ומכוערים של ניצול לרעה של כוחו, כפיית עצמו על שורה של נשים שעבדו תחתיו, ואלימות מינית שיטתית המהווה שחיתות שלטונית. מעשיו היו חמורים, והמיטו קלון עליו כאדם ועל המדינה שבראשה עמד;
 
פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה נהגו בתום לב ומתוך שיקולים עניניים ומקצועיים בלבד; הם עשו מאמצים כנים להגיע לחקר האמת, להכין כתב אישום נגד מי שהיה אז נשיא המדינה ולהעמידו לדין בגין עבירות מין חמורות; הם התייחסו במלוא הרצינות והחומרה לעבירות המין שביצע משה קצב, לא טייחו, לא זלזלו, לא “חיפפו” ולא “עשו יד אחת” עם פרקליטיו של קצב;
 
היועץ המשפטי לממשלה טעה טעות חמורה בכך שהתבטא באופן פומבי בדבר העמדתו של קצב לדין בגין מעשים של אינוס לפני שידע בודאות שהוא אכן יכול ומתכוון להגיש נגדו כתב אישום הכולל התייחסות למעשים אלה;
 
ההחלטה לסגור את התיק בעניינה של א’ מבית הנשיא, אף אם ניתן לחלוק עליה (לדעת שניים מחמשת השופטים), התקבלה כדין על סמך חומר הראיות בתיק, והיא סבירה, אפשרית  ומתקבלת על הדעת;
 
התקשרות הפרקליטות בהסכם הטיעון עם קצב מעוררת תהיות, לכל הפחות, וזאת לפחות משתי סיבות: 1. קיים פער גדול בין טיוטת כתב האישום המקורית ובין ההסכם שנחתם, ו-2. ההסכם נחתם לפני שהפרקליטות החליטה סופית האם להגיש כתב אישום ומה לכלול בו.
 
שלושה מן השופטים (פרוקצ’ה, ריבלין וגרוניס) סברו שלמרות התנהלותה מעוררת התהיות של הפרקליטות – ההסכם אינו בלתי סביר עד כדי כך שמן ההכרח לבטלו. הנשיאה, דורית בייניש, נאמנה לדעה שהביעה במהלך הדיונים, סברה שהתנהלות התביעה בהקשר של המתלוננת א’ ממשרד התיירות היתה כל כך בלתי סבירה – שיש לקבל את העתירה בעניינה ולחייב את המדינה לפתוח את הסכם הטיעון בנקודה זו. השופט אדמונד לוי סבר אף הוא שהאינטרס הציבורי מחייב העמדה לדין בעניינה של א’ ממשרד התיירות, ובחינה שיפוטית מפורטת של חומר הראיות. כנהוג במקרים כאלה, ההחלטה משקפת את דעת הרוב: העתירות נדחו כולן.
 
מעבר לפרטים הרבים, שעוד יידונו בהקשרים שונים, החשובה היא התמונה הגדולה: כמו הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, כך גם כל חמשת שופטי בג”ץ התייחסו לעבירות המין שביצע מי שהיה נשיא מדינת ישראל ברצינות מירבית, במקצועיות יסודית, ובהגינות. איש משופטי בג”ץ לא זילזל או ניסה לטייח או לטאטא אל מתחת לשטיח. כל אחד מהם ניסה להגיע לפתרון המשפטי הנכון והראוי ביותר, מתוך ייחוס חומרה רבה לעדויות המתלוננות. העובדה שכל אחד מן החמישה מצא לנכון לכתוב חוות דעת נפרדת – עובדה יוצאת דופן ביותר – מעידה כאלף עדים על הרצינות וההעמקה.
 
התוצאה היא, אם כן, שכל מוסדות המדינה התייחסו בחומרה מירבית לעבירות המין של מי שהיה נשיא המדינה. עובדה מרשימה ביותר, שאין לקבל כמובנת מאליה, ולמיטב זכרוני– אין לה אח ורע, לא בארץ ולא בעולם. לכן, גם אם בעולם מושלם ראוי היה שקצב ישלם יותר
על מעשיו השפלים והנפשעים, אין דבר רחוק מן האמת מאשר הטענות המקוממות כאילו פסק הדין הוא “יום שחור” לנשים, לטיפול בעבירות המין, לשלטון החוק בישראל. אלו האשמות נטולות בסיס וחסרות שחר, שעלולות להטעות ולרפות ידיים, ולהחליש נשים המבקשות להתלונן על עבירות מין שבוצעו בהן. ההיפך הוא הנכון: הן טיפולה של הפרקליטות והן החלטת בג”ץ מעידים על עליית מדרגה משמעותית ביותר ברצינות לה זוכות עבירות המין למיניהן.
 
לנשים בישראל יש דברים רבים להתלונן, לכעוס ולמחות עליהם (הצעת החוק החדשה להרחבת סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים היא דוגמא טובה). אבל הטיפול בעניינו של משה קצב אינו אחד מהם. לא כל מקום בו בוצעו עבירות מין ניתן להוכיחן בהליך פלילי, מעל לכל ספק סביר. לעיתים, כמו במקרה קצב, עברו שנים רבות מדי, הראיות מבולבלות מדי, והאמת, ככל הנראה, אינה ניתנת להוכחה חד משמעית לפי הקריטריונים החמורים של הדין הפלילי. זו המציאות. אין ממנה מנוס. לעיתים היועץ המשפטי לממשלה, אף שהוא מנסה כמיטב יכולתו, טועה לאורך הדרך בשיקול הדעת ואינו מקבל תמיד את כל ההחלטות האופטימליות. זה לא משמח. אבל אם למרות כל זאת נשיא מדינה אולץ להתפטר ולוותר על המשך חייו הציבוריים בשל תלונותיהן של קרבנותיו – זהו הישג גדול, והגיע הזמן להניח לפרשה זו ולעבור ולטפל בנושאים חשובים לא פחות.
 
לסיום, כדי שלא יוותר שום ספק לגבי הקלון הרב שדבק בקצב גם לדעת שופטי בג”ץ, ראוי להביא מדבריה של שופטת הרוב, איילה פרוקצ’ה בנקודה זו:
 
“העבירות נשוא הסדר הטיעון משקפות, כשלעצמן, מכשלה מוסרית עמוקה, שהיתה מכתימה את דמותו של כל נאשם; הן מכתימות את הווייתו המוסרית והערכית של האדם בקו התפר שבין אופן מילוי תפקידו בעבודתו, לבין אורחות חייו הפרטיים. משמעותן של עבירות אלה חמורה פי כמה כשהן מיוחסות לאיש ציבור, החב חובת אמון מיוחדת לציבור, שהוא פועל עבורו כנאמן. מישנה חומרה מתלווה להן כאשר הן קשורות בנשיא מדינה, סימלה של המדינה, האמור לשמש מופת ודוגמא לעם כולו בדרך מילוי תפקידו ובאורחות חייו האישיות. הסדר הטיעון אינו מבטל, אלא משקף את הפער העמוק שנוצר בין הסמליות שבמעמד הנשיאות, כסמלה של המדינה, לבין אורחות ההתנהגות הבלתי ראויות המשתקפות בו, אשר פגעו פגיעה קשה בכבודם של המוסד והכהונה, בכבודן של המתלוננות, ובאמון שהעם רחש למי שנבחר לשמש במשרה הרמה. האירועים המתוארים בהסדר הטיעון פגעו פגיעה קשה בכבודה של החברה הישראלית”.
 
יתכן מאוד שבתי המשפט אינם מי שצריכים לקבוע קלון (כלומר בושה, כלומר העדר הדרת-כבוד). יתכן שיש להפריד בין השיפוט המשפטי וזה הערכי הציבורי. יחד עם זאת, בהנתן המצב הקיים, אין כל ספק שלמרות “חיוורונו” של הסכם הטיעון לעומת טיוטת כתב האישום המקורי – המעשים בהם הודה קצב, בודאי כאשר נעשו על ידי שר ונשיא מדינה, יש בהם קלון. בג”ץ אינו מותיר פתח לטיעון אחר בנושא זה.

(ניסוח נוסף של הדברים, שפירסמתי ב-Ynet)

נ.ב. באופן מעניין – מתברר שלאחר החלטת בג”ץ עלה מספר המתלוננות לארגוני הסיוע, ויתכן שגם למשטרה.