אל תבינו אותי לא נכון: לא נהייתי עובדת כוכבים ומזלות. אבל גם צירופי מקרים יכולים להציע תקוה וניחומים, אם מבקשים אותם. לפני שלוש עשרה שנים הביא עמו ה-4 בנובמבר את סוף תקוות הסכמי השלום בהנהגתו של יצחק רבין. משנים של תקוה וכמעט אופוריה – שקענו לביצת מדמנה של מי אפסיים, שחיתות ויאוש עמוק. והנה, בדיוק 13 שנה מאוחר יותר, באותו תאריך עצמו, יתכן שיפתח חלון חדש – יתכן שהעם האמריקאי יצביע בעד שינוי אמיתי, בעד דרך חדשה, בעד תקוה. תקוה שאולי תפיח גם במפרשנו הציניים, המותשים, איזו התלהבות מחודשת. גם הם שם היו שקועים עד צואר במי אפסיים של שחיתות ויאוש. אמנם 8 שנים ולא 13, אבל היאוש היה ניכר. והנה קם להם מי שמוכן להיות מנהיג בכוון חדש, ויתכן שהם יעזו להמר עליו, להאמין בו, ולרצות לאפשר לו לשנות. ואולי זה ישליך גם עלינו. ואולי זה יפיג במשהו את היאוש הסוגר ומשתק ומונע. אם לא נקווה, לא נאמין ולא נרצה מאוד – בודאי שתישאר זו אגדה…