General

February 28, 2007

אז אסתרינה טרטמן לא תהייה שרה בישראל (לפחות לא כרגע), ולכאורה – אפשר לנשום לרווחה ולעבור לפרשיה הבאה שבודאי יזמן לנו סדר היום הצפוף שלנו. אבל לפני שנשכח ונעבור לסדר היום, כדאי בכל זאת להתעכב רגע ולחשוב על הדברים יותר לעומק. אכן, צודק אביגדור ליברמן: שקריה העלובים של חברת מפלגתו חמורים, מסוכנים וחשובים הרבה פחות

February 22, 2007

אז אחרי שבית המשפט הכריע כהלכה בשאלה משפטית פשוטה (האם דחיפת לשון לפיה של אישה שלא הסכימה לכך היא מעשה מגונה)  – האם הגיע שלב הזיגזוג, רפיון הידיים, הכניעה ללחצים הציבוריים של החוגים המשפיעים – ובהם שר המשפטים החדש? האם הבינו השופטים את המסר ששלח להם ראש הממשלה בדמות מינויו של מי שעתיד לקדמם –

February 8, 2007

החלטת בית המשפט העליון היא כמובן נכונה: מן הרגע בו אדם אינו מסכים שאחר יחדור לגופו – החדירה לגופו מהווה אינוס. בית המשפט המחוזי בנצרת שגה, והעליון תיקן, כראוי. טוב שכך נפסק וטוב שדווח. ואולם הדיווח בהארץ שהופץ בתקשורת האלקטרונית מקדיש לפסק הדין מקום נכבד במיוחד, ושב ומדגיש את חדשנותו ותקדימיותו. בתגובה, המוני הבלוגרים הזריזים

January 31, 2007

אז עכשיו אנחנו יודעים: בית המשפט עמד בלחצים המחפירים שהופעלו עליו בזירה הציבורית מכל עבר (מעריב, בן דרור ימיני, שולמית אלוני, אמנון רובינשטיין הם רק חלק מן השמות הבולטים הקופצים לתודעה); בית המשפט לא התבלבל, לא נטה אחר דעת הקהל, לא חשש מן השררה ולא חישב חשבונות רווח והפסד אישיים; בית המשפט קבע שהמתלוננת האנונימית,

January 25, 2007

בראשיתה, פרשת משה קצב היתה פרשיה “מגעילה”: סקס, נשים, גופים נשיים, חדירות אסורות תוך ניצול סמכות ושאר מריעין בישין. “צהובותה” הקנתה לה ניראות, אך אנשים רציניים הדירו רגליהם ממנה. רק ארגוני סיוע לנפגעות תקיפות מיניות, פעילות פמיניסטיות (לרבות נשות תקשורת וחברות כנסת “מזוהות”) ומספר גברים חריגים (כמו משה נגבי) הפגינו, התראיינו, השמיעו קול, צעקו ודרשו

January 23, 2007

אין שום דבר משמח בהגשתו של כתב אישום חמור נגד נשיא המדינה. תחושות הבושה והמועקה – כבדות: האישיות שנבחרה לייצג את המדינה נאשמת באינוס, מעשים מגונים, הטרדות מיניות; בכוחניות, ניצול לרעה של סמכות, כוח ומעמד, פגיעה בעובדות, פגיעה בכבוד האדם. אבל אל המועקה מתלווה גאווה והתרוממות רוח: על היכולת להתעלות על הדרת-הכבוד הלאומית ועל הנטיה

January 23, 2007

אז מה היה לנו בשבועיים שלושה האחרונים? מה לא. כל כך הרבה גועש ושוצץ וקוצף – שחייבים להתקהות ולהאטם, ולתת לדברים להחליק כמים על נוצות ברווזים. וכך חושינו מורדמים ומטומטמים ומוחלשים. וכך נשחקת שכבת האזרחים החושבים, המגיבים, אשר מכוננת את הדמוקרטיה ומבטיחה את השרדותה. אין חדש. אבל עם כל הרעש והצלצולים, לאחר ששכך האבק, מה

December 19, 2006

התקשורת מציפה אותנו בימים אלה במסע הסברה מצמרר, הקובע כי “בחרת לשתות ולנהוג – בחרת לרצוח”. ההגיון פשוט: הכנסת את עצמך למצב בו אתה נוהג שתוי – הכנסת את עצמך למצב בו תגובותיך איטיות, אינך קורא נכון את המציאות על הכביש, ואתה עלול לפגוע בהולך רגל או ברכב אחר (או פשוט להתהפך על נוסעיך).  אותו

December 5, 2006

שירות חשוב עשה אמנון לוי בתכניתו “שומר מסך”. בתיעוד פרשת ההטרדה המינית של קצב-הבן העניק לוי לחברה הישראלית שיעור בקורס אותו היא עוברת על אודות תופעה חברתית מקיפה זו. נשים רבות אינן זקוקות לקורס – הן מכירות את המטריה היטב, באופן אישי, על בשרן. אך הציבור הישראלי הרחב, ככזה, עודנו לומד כיצד נראית הטרדה, מה

December 4, 2006

עיתון גלובס מדווח כי עורכת הדין הפלילית מרים רוזנטל יצאה חוצץ נגד החוק למניעת הטרדה מינית בכנס עורכי דין פליליים באילת. על פי הדיווח, רוזנטל טענה כי החוק מיותר ומזיק כי היא “אישה חזקה” יודעת להגן על עצמה ולהדוף מעליה מי שיעז להטרידה. http://www.globes.co.il/serve/globes/DocView.asp?did=1000158733 לא נכחתי באירוע, (בין השאר, כי לשכת עורכי הדין לא חשבה