ל”מגילה” יש שתי פנים: סיפורן המוזר של “הכרזת המדינה הציונית” ו”הכרזת המדינה הדמוקרטית”

הכרזת המדינה (המכונה לפעמים “מגילת העצמאות”) מכילה שני מסמכים רעיוניים: האחד מבטא את החזון הציוני של הישוב העברי, והאחר משיב להחלטת החלוקה של האו”ם מיום כ”ט בנובמבר 1947. המסמך האחד מציג נרטיב היסטורי ציוני הקושר באופן הדוק בין העם היהודי וארץ ישראל, שולל את הגולה, מרוקן את הארץ מתושביה הלא יהודים, וטוען לזכותו הטבעית של העם היהודי למדינת לאום. המסמך האחר מאמץ את דרישות האו”ם שהמדינה היהודית החדשה תקבל עליה את מגילת האו”ם, את ערכיה האוניברסליים וזכויות האדם הנגזרות מהם, את זכויות המיעוטים, את חופש הפולחן במקומות הקדושים לכל הדתות, וכן את האיחוד הכלכלי עם המדינה הערבית (הפלסטינית) שתקום בתחומי המנדט הבריטי בפלסטינה-א”י. צירופם של שני המסמכים הרעיוניים הללו הוא התשתית לקיומה של מדינת ישראל כמדינה “יהודית דמוקרטית”, כלומר, בעצם — מדינה ציונית המחוייבת לערכים אוניברסליים וזכויות אדם. המאמר מציג בפירוט את שני המסמכים הללו וסוקר את היחס להכרזה בשנותיה הראשונות של המדינה. המאמר טוען (בשנת 1998, כשנכתב, בשנתה החמישים של המדינה) שההכרזה היא מסמך חוקתי מחייב ובלתי הפיך, שניתן להסתמך עליו כדי להעמיק את זכויות הפרט בישראל לרבות זכויות מיעוטים.