רוח התקופה היא רעה. זוהי רוח מתלהמת, תוקפנית, מסיתה ורודפת. פופוליסטית. ישראל לא המציאה אותה; אנחנו בסך הכל חלק מן העדר הגדול של מדינות ואומות ועמים שכולם עוברים תזזית של התלהמות. אבל צרות של אחרים הן שלהם, והצרות שלנו הן שלנו. ואצלנו, ראש הממשלה ומחקיו הרבים אחוזים ברוח הרעה של רדיפת “אנטישמים”, “עוכרי ישראל”, “אויבים” ו”בוגדים”. אין ספק: יש בעולם אנטישמיים, וזו תופעה שלילית ומזיקה שיש להוקיע. יש לישראל אויבים, ויש מי שהורשעו בבגידה (למשל מסירת סודות מדינה לידי האויב). זו אינה הבעיה. הבעיה היא כשבטירוף הרדיפה, כל יריב הופך ל”אנטישמי”, “עוכר ישראל”, “אויב” ו”בוגד”, ומיד מתנפלים עליו ומשסים בו את הכלבים. זהו ניצול ציני של רעות חולות כמו אנטישמיות כדי לסגור חשבונות אישיים, כדי להסיט תשומת לב מנושאים בוערים, וכדי להתחזק בעזרת הפחדה וליבוי יצרים. אז במקום לעסוק במשא ומתן מדיני, שירותי בריאות קורסים ותחבורה ציבורית כושלת — ראש הממשלה מפנה אצבע מסיתה כלפי הקרן החדשה, או סורוס, או גדעון סער, לפי הנסיבות. ובתוך כך, כמובן, מוזילים את משמעות האנטישמיות האמיתית, הרעה, וממאיסים את שמה על כולם. כלומר — מקריבים את התינוק בשביל מי האמבטיה.

כל זה גלוי וידוע ולעוס עד עייפה. אז למה לחזור על המובן מאליו? כי תופעה מקבילה מתרחשת גם בקרב מי שמכנות את עצמן “שמאל”, “נאור”, “ליבראלי” ו”פמיניסטי”. אלא שבמקום לרדוף “אנטישמים”, “עוכרי ישראל”, “אויבים” ו”בוגדים”, הן רודפות “תוקפים מינית”.

אין ספק: הטרדה מינית וכל סוג של תקיפה מינית הם תופעות שליליות ומזיקות ויש להלחם בהם. בישראל היה מאז ומעולם איסור על תקיפות מיניות מסוגים שונים (אינוס, מעשה סדום, בעילה אסורה בהסכמה, “מעשה מגונה”), וכבר עשרים שנה יש איסור על הטרדות מיניות, כפי שהן מוגדרות בחוק (סחיטה מינית באיומים; “מעשה מגונה”; ביזוי והשפלה של אדם בשל מינו או מיניותו; פרסום צילום של אדם בתנוחה מינית משפילה ללא הסכמתו; הצעות או התייחסויות מיניות חוזרות ונשנות למי שהראה שאינו מעוניין בכך – או תוך ניצול יחסי כוח). בעשור האחרון המודעות לאיסורים הללו גברה מאוד, והמאבק בתופעה הבזויה התרחב והעמיק. ישראל עוברת תהליך עומק ממושך של התמודדות עם אלימות מינית. למרות נסיגות ותקלות, התהליך בסך הכל עקבי ומוצלח. הוא מונחה על ידי רוחו של החוק למניעת הטרדה מינית, המשלבת שתי אידאולוגיות: הפמיניזם הרדיקלי, אשר מזהה דיכוי נשים על ידי הפטריארכיה וקורא לחסלו, והליברליזם ההומאני, אשר מקפיד על כבודם הסגולי ועל חירותם של כל בני האדם באשר הם.

הפמיניזם הרדיקאלי קורא לבער תופעות חברתיות אשר, ככלל, משעבדות באמצעים מגדריים, מיניים ומינניים. הליבראליזם ההומאני מקדש את כבוד האדם, ומגן בחירוף נפש על זכויות אדם של מתלוננות ומתלוננים — וגם נילונים (כלומר, מי שהתלוננו עליהם). הזכות להליך הוגן, חזקת החפות, הזכות לא להענש אלא על פי חוק שהודע מראש, הזכות להתיישנות, הזכות לחזור לחברה לאחר תשלום המחיר שהושת עליך — כל אלה שייכות לעולם זכויות האדם, שהחוק הישראלי למניעת הטרדה מינית מוקיר, מאמץ ומקדש. לכן החוק הוא מאוזן ומידתי ואנושי. לכן הוא הצליח להוביל אבולוציה יחסית שקטה שמשנה את השיח הציבורי באופן עמוק בלי לחולל מלחמות ולגבות קרבנות.

המושיעות-מטעם-עצמן של העת הזו אינן מסתפקות בתהליך המתמשך והיסודי שישראל עוברת בקצב שלה: הן רוצות לשחק במשחק של הגברים החזקים של הימין, ולרדוף. וכשם שהימין רודף “אנטישמיים” ו”בוגדים”, כלומר מותח את חבל האידיאולוגיה הלגיטימית שלו עד כדי אבסורד מסוכן — כך הן רודפות “מטרידים מינית”, כלומר מותחות את חבל האידיאולוגיה הלגיטימית שלהן עד כדי אבסורד מסוכן. ומאותן סיבות ממש כמו הימין: חיזוק מעמדן כגיבורות גדולות מול אויבים  מדומים, והסטת תשומת הלב מאזלת יד בתחומים חשובים (כמו למשל הקמת רשות ממלכתית לטיפול בתלונות על הטרדות מיניות על פי חוק; או, אם הן באמת שמאל — הצעת מתווה עדכני ורלוונטי למשא ומתן  מדיני וסיום הכיבוש…). וכמובן: כך הן מוזילות הטרדות ופגיעות מיניות אמיתית, וממאיסות את העיסוק בהן.

פמיניסטיות-מדומות אלה מדברות בשם הפמיניזם והפמיניסטיות, ואף בשם כלל הנשים או השמאל או שוחרי החופש, ואיש אינו מעז לעמוד מולן. כשם שאיש בימין לא מעז לעמוד מול רדיפת ה”בוגדים” של נתניהו וחבורתו. הפחדנות מאפיינת את הימים הקשים שבהם אנו מצויות ומצויים. העדר עמוד שדרה, חשבונאות הישרדותית קטנה ועלובה.

הדברים האמורים כאן נכונים, לצערי הרב, במיוחד לגבי מפלגת השמאל הציוני היחידה במדינה: מר”צ. אחוזות תזזית פופוליסטית, ראשת המפלגה, תמר זנדברג, וחברת הכנסת המושכת בחוטים שלה, מיכל רוזין, רודפות כל מי שמישהו אמר עליו אי פעם את המילה “פגיעה מינית” (ובלבד שהוא לא שייך ל”מחנה” שלהן…). בלי הליך, בלי זכויות, בלי חזקות חפות, בלי ראיות, ותוך פגיעה מסוכנת בשלטון החוק. העיקר לרדוף, להתלהם, ולהראות חזקות וטהורות מכולם. בדיוק כמו נתניהו במחנהו. וכמובן, כדי להסיט את תשומת הלב מן השממה הרעיונית והמעשית, שהן העיקר. (אולי הן פועלות בעצתו של משה קלוגהפט, הלוחש לימין).

הסיפורים ארוכים וקשים. אסתפק באחרון שבהם, שדי בו והותר. זנדברג, הטוענת שקיבלה תלונות על חבר המפלגה, לא העבירה אותן, כפי שהחוק מחייב אותה, לידי האחראית על הטרדה מינית של המפלגה (אולי ממשום שידעה שלמרצ אין שום סמכות לטפל בהן, כי המעשים שלכאורה נעשו, נעשו בלי שום קשר למפלגה, ולכן המקום להגישת התלונות הוא בית משפט או משטרה). במקום זאת, היא פנתה לבית הדין של מרצ כדי שזה יאשר לה למנות בודקת שתפעל כראות עיניה, ללא שום הנחיה של חוק, תקנות או נהלים. מה שנקרא: מחוץ לשלטון החוק, באופן שרירותי ובלתי מבוקר.

והנה, בעוד בית הדין יושב על המדוכה שהיא עצמה הושיבה אותו עליה, זנדברג החליטה שהיא לא מסתכנת בכך שבקשתה תדחה, ופשוט מינתה את חברתה ו”הסמיכה” אותה לבדוק את התלונות (שאם הוגשו, מתייחסות ככל הנראה לאינטראקציות אישיות בין חבר המפלגה לבין מי שפגשו אותו בחדרי שירותים של מסיבות פרטיות. אני תוהה אם ה”בודקת” מקבלת תשלום, ואם כן – מאיזה כיס. אני גם תוהה איזו חקירה היא מנהלת, כשעד היום לא טרחה ליצור קשר עם הנילון, שלא זכה לראות אף שמץ של תלונה נגדו; רק הכפשות ואיומים). זנדברג הוציאה הודעה לתקשורת (ב-17.1.2019) בה היא אומרת שהיא מצפצפת על בית הדין של המפלגה, ומכיוון שלדעתה הוא מתמהמה — היא עושה מה שבא לה, והעיקר לרדוף מי שאמרו עליו את המילה “הטרדה”. כלומר היא מתעלמת מהליך משפטי שהיא בעצמה פתחה בו, בבית דין של המפלגה שבראשה היא עומדת. אפילו נתניהו עוד לא השתין כך מן המקפצה. (אגב, זנדברג ידעה היטב שבעוד שה”מתלוננות” לא הגישו תלונה בשום מקום מוסמך, הנילון הזה דווקא כן הגיש תלונה במשטרה וגם פתח בהליך משפטי אזרחי, בגין לשון הרע, נגד מי שהשמיעו עליו את הדברים הללו, לטענתו כסיכול ממוקד פוליטי. היא בחרה להתעלם מכך, למרות שהוא פנה אליה עם הראיות המוצקות לכך שהדברים שנאמרו עליו הם עלילה שמניעיה פוליטיים. למעשה, היא הרחיקה לכת, ודרשה שימשוך את הפניות לגורמים המוסמכים, שמטרתן לברר את האמת ולהוציא את הצדק לאור. היא מעדיפה אותו קרבן שקט. כאמור, היא זקוקה לתפקיד הגיבורה, והוא לא מאנשי המחנה שלה…).

למרות הזלזול שזנדברג הפגינה כלפי בית הדין של מרצ, זה התכנס בפורום של שבעה שופטים, והחליט להוציא נוהל עתידי מחייב לטיפול בתלונה של חבר/ת מפלגה על הטרדה מינית מצד חבר/ת מפלגה אחר/ת. זוהי הרחבה משמעותית של סמכויות המפלגה על פי החוק. בית הדין קבע שאם יש תלונה של חבר/ת מפלגה נגד חבר/ת מפלגה, התלונה תובא בפני בית הדין, והוא ימנה בודקת שלדעתו מוסמכת ומתאימה. זוהי החלטה עקרונית, רחבה, שאפשר לחלוק עליה (למשל, כי היא מרחיבה מדי את סמכויות המפלגה לפשפש בתחתוניהם של חבריה, גם כשהם פועלים בינם לבין עצמם בלי שום קשר למפלגה), אך ראוי לכבדה. או לתקוף אותה בבית משפט.

אבל ראשת המפלגה וחברת הכנסת רוזין לא מכבדות ולא פונות לערכאות מוסמכות. הן מוציאות הודעות (סטייל טראמפ) בהן הן פשוט מצפצפות על החלטת בית הדין. הן מודיעות שההחלטה לא מקובלת עליהן, והן תתעלמנה ממנה, ותמשכנה לקיים את משמרות המהפכה שלהן, ולמנות על דעת עצמן כל בודקת שמתחשק להן, שתבדוק מה שבא להן, בלי שום כללים או נוהלים או זכויות אדם. כי ככה הן רוצות. כי ככה הן יוצאות אבירות המלחמה נגד תקיפות מיניות.

(הן מעזות להתהדר ברוח החוק למניעת הטרדה מינית, כאילו עמדתן מביעה נאמנות לו. ואולם, בשונה מהן, החוק מידתי ואינו פופוליסטי מתלהם. למשל, הוא נותן למעביד סמכות לבדוק הטרדה מינית של עובדו או ממונה מטעמו גם אם אינו עובדו, שהתרחשה על פי הנטען במסגרת יחסי עבודה — כי על המעביד מוטלת אחריות משפטית להטרדה מינית שאדם כזה ביצע במסגרת יחסי עבודה. על מפלגה אין שום אחריות משפטית להטרדה מינית שנטען שחבר מפלגה הטריד, ולכן אין גם הצדקה שתהיה למפלגה סמכות לטפל בכך. החוק הישראלי, יחיד בעולם, מאפשר למי שנפגעה מינית מחבר מפלגה לפנות בעניין למשטרה, בתלונה פלילית, או לבית המשפט האזרחי, בתביעת פיצויים, או למעסיק של הפוגע, אם הפגיעה הנטענת התרחשה במסגרת יחסי עבודה. למפלגה אין קשר, אין אחריות, ולכן אין סמכות. הבה נודה על האמת: אין לה גם כישורים לטפל בפגיעה מינית. לשיטתן של זנדברג ורוזין, אם לאורי זכי תהיה הסתייגות ממשהו שזוגתו אמרה לו בארוחת הבוקר – הוא יוכל לרוץ למפלגה ולהתלונן על הטרדה מינית, והמפלגה תמנה בודקת, תכנס לשניהם לתחתונים, ותדחף למקום שאין לה שום סיבה או סמכות להיות בו. זה הגיוני בדיוק כמו שועד הבית שלהם יחליט שגם לו יש סמכות, וימנה בודקת מטעמו. זה מה שנקרא מדינת משטרה. באדיבות ראשת מר”צ).

בשם המלחמה הקדושה בגרסתה הפופוליסטית חברות הכנסת קוראות תיגר על שלטון החוק, על מוסדות המפלגה, על זכויות אדם, על ההגינות והשפיות. כל מה שמר”צ אמורה ליצג. ומסיטות את תשומת הלב מאזלת היד הגמורה בתחומים בהם באמת היו צריכות לעסוק: יצירת סדר יום חדש לשמאל הישראלי.

לא נעים להטיח דברים כה קשים ב”נשות שלומנו”, מי שבסך הכל לוקות בהתלהבות יתר ברדיפת עוולות מיניות. אבל אם תוקפים את נתניהו על הפרנויה שלו, הפוגעת בשלטון החוק ובשפיות הציבורית – אי אפשר לשתוק נוכח התנהגות זהה של זנדברג ורוזין. כל ההבדל הוא בכך שלנתניהו יש הרבה יותר כוח. אבל מה יקרה אם לזנדברג ורוזין יהיה כוח? את מי ירדפו ואיך? איזה שלטון חוק ירמסו אז ובאיזו ברוטליות? מפחיד לחשוב.

ממש כשם שמפחיד לחשוב על השתיקה הפחדנית של כל הסובבים אותן, לוחמים ללא חת בעוולות הכיבוש ועל הצדק החברתי, שלשונם דבקה לחיכם כשזה מגיע למילה “מין”. שמא תתהפך החרב ותונף מעל ראשיהם. תתביישו.