General

July 20, 2016

כשרעות חולות תוקפות אותנו כצונאמי מתנחשל, הוקדש מאמר המערכת של עיתון הארץ היום (20.7.2016) דווקא להשתלחות תמוהה ביולי תמיר, נשיאת מכללת שנקר, על שמנעה הצגת ציור עירום של שרת המשפטים, איילת שקד, בתערוכת הסיום של בוגרי שנקר. מאמר המערכת, שאמור לבטא את רוח העיתון, מכריז שהצנזורה הפנימית של תמיר היא “אות קלון למוסד ולעומדת בראשו”,

June 15, 2016

כשמפכ”ל המשטרה, רוני אלשייך, “פלט” שלהבא לא יבדקו תלונות אנונימיות על הטרדות מיניות, כמו גם פנינים שוביניסטיות נוספות, הוא שלח מסר לא רק למשטרת ישראל ולפונים והפונות אליה, אלא לכל שדרות הציבור. המסר פשוט וברור: תם העידן הקצר מאוד שבו רשויות אכיפת החוק של מדינת ישראל לקחו ברצינות פגיעות מיניות, ובאו חשבון עם אנשים כוחניים

June 1, 2016

בפסק הדין החזק שכתבה בתביעתו של גיא אליהו, השופטת דיתה פרוז’ינין חוזרת על אותו מהלך משפטי שחידשה בפסק הדין הקודם, של מני נפתלי. גם כאן, כמו שם, היא קובעת כי התובע סבל מהתעמרות בעבודה. לגבי הגדרתה של התעמרות בעבודה היא כותבת כך: “ביטוייה המעשים של התעמרות בעבודה הם רבים ומגוונים. היא יכולה לבוא לידי ביטוי

May 31, 2016

כאילו שחסרות לנו פרשיות ושערוריות, התקשורת מלאה בימים האחרונים בדיווחים על אודות חקירה משטרתית בעניין תלונה על אונס ממניע לאומני של צעירה הלוקה בנפשה. ראש הממשלה מיהר לפרסם זעזוע מן המעשה – והתנצלות על התערבותו; המשטרה זיגזגה בגרסותיה, ולבסוף נסגר התיק כי הוכרע שמדובר בתלונת שווא ובמגעים מיניים בהסכמה. העיסוק בנושא הרגיש פתח, כמובן, קופסת

May 31, 2016

לפני מספר שבועות פגשתי את רות, מכרה אוסטרית, אשת שמאל. היא היתה מבועתת מן האפשרות שמדינתה תבחר נשיא פשיסט המגלם את כל מה שזוועתי ומסוכן בעיניה. היא דיברה על כאב, אימה, מחשבות הגירה, אבל יותר מכל סיפרה על פעילות בלתי פוסקת: כיצד רצה מאולפן תקשורת אחד למשנהו, מאסיפה לאסיפה, מאירוע לאירוע. הסיכוי להצליח במאבק היה,

April 26, 2016

הכוחנות מזרת האימה של רחבעם זאבי היתה גלויה לכל עוד לפני שידור התחקיר עליו ב”עובדה” לפני כשבועיים. גם קשריו עם עבריינים ו”עלילותיו” עם נשים היו נחלת הכלל. הטרנספר הגזעני היה מצע מפלגתו, ואת שנאתו לחוק למניעת הטרדה מינית ירק  בגלוי מעל דוכן הנואמים של הכנסת, למול מצלמות הטלוויזיה. ובכל זאת — ואולי דווקא משום כך

April 22, 2016

בחודש שחלף מאז הירי של החייל בחברון הוצעו הסברים וניתוחים חשובים לתגובות השונות של הציבור למקרה. אני מבקשת להוסיף לניתוחים אלה מסגרת להמשגה שיש בה כדי לפתוח פתח לתקווה. תקווה זו קשורה באפשרות לשוחח במסגרת מושגית אחידה, שגם אם לא תוביל להסכמה מלאה, תוכל לפחות לפתוח שיח בינינו ולא רק ללבות מלחמה. אני מציעה שכל

April 2, 2016

לפני שבועיים פרסמתי כאן את תגובתי ל”ביקורת הספרים” של גבריאל בוקובזה, שהתיימרה “לשחוט” את ספרה הפמיניסטי המצוין של ד”ר ענת גור “גוף זר: הפרעות אכילה, פגיעות מיניות בילדות וטיפול מותאם”. בתקציר — הראיתי מדוע “ביקורת הספרים” אינה לגיטימית כי אינה מקצועית אלא מתנשאת, מתלהמת, תוקפת דחליל שאינו דומה לספר הנדון ומבטאת חרדות שוביניסטיות מובהקות, כמו

March 31, 2016

אז בסוף יוצא שהשרים נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, גדולי המתלהמים והמסיתים, המלבים את היצרים האפלים, הם ה”ממלכתיים” מכל: הם דורשים לא לעשות לינץ’ ב”חייל היורה” ולא לשפוט אותו בככר העיר; לחכות למסקנות ההליכים הרשמיים. איך הצליחו למצב את עצמם כך? איך קורה שאנשים טובים מאמצים את התועבה הזו וקונים את הלוקש ומתהדרים ב”ממלכתיות” הפחדנית הזו?

March 29, 2016

כשפורסם סרטון הזוועה של “בצלם” המתעד הוצאה להורג של אדם חסר ישע, תהיתי ביני לביני כמה זמן ייקח עד שיתהפכו היוצרות, והתליין יהפוך לקרבן וגיבור; עד שאדם חמוש ובריא היורה למוות בפצוע השוכב למרגלותיו יקבל לגיטימציה. בטבח של ברוך גולדשטיין, בפורים של 1994, עברו שנים עד שהרוצח הפך ל”גבר” לא רק בקרב שוליים סהרוריים אלא